משורר מחפש עם

26.04.09

יעקב אורלנד היה מפורצי הדרך של הפזמונאות הישראלית. מאיר עוזיאל כותב על המשורר שעיצב ביצירתו את הישראליות הישנה והטובה

 
אני מכיר מקרוב משוררים הרבה שחיים כיום, וכשאני סורק את הגינונים המקצועיים הקטנים שלהם ומשווה אותם לאדם כמו יעקב אורלנד אני מבין שיש רמה שאבדה כמעט עם מותו. דבר קטן, הקדשה ידידותית על ספר: באיזה כתב יפהפה הוא כתב אותה, איך היא מנוקדת בדיוק נמרץ, כיצד היא מנוסחת וכמה היא אישית ואפילו שנונה. אפילו סתם פתק של אורלנד היה ספוג במחויבות ליופיה של העברית, ליופיה של האות הכתובה, לניקוד שמעט משוררים היום מסוגלים לו.

ב-1994 פירסמתי מאמר שכותרתו "פרס ישראל ליעקב אורלנד". ניסיתי לשכנע בגלוי את שופטי פרס ישראל שיעקב אורלנד הוא מפורצי הדרך, אחד מן הראשונים, אולי הבולט ביותר מבין אותם ראשונים.

אחרי אורלנד הכל היה פשוט וקל יותר בתחום הפזמונאות הישראלית. סביב כל מדורה ובתוככי כל מקלחת ובכל אוטובוס טיולים כבר זימרו שירים עבריים. ממנו ואילך כל אחד ידע מהו כוחו של שיר עברי, וגם הכותבים כבר הבינו איך לכתוב ומה לכתוב, ולמדו גם לבקש תמלוגים, לחתום על חוזים ולמכור זכויות לרינגטונים.

אורלנד התקשר אלי נחרד: "מה כתבת? הכותרת 'פרס ישראל ליעקב אורלנד' הטעתה אנשים. חשבו שכבר קיבלתי את הפרס ומה יהיה אם לא אקבל?"

אורלנד אכן זכה באותה שנה בפרס ישראל לזמר העברי.

יעקב אורלנד מצא עם ויצר לו את שירי העם שלו. למשל: "רד הערב, רב שירנו, הבוקע לשמיים", או "גם אם ראשנו שח, ועצב סובבנו - הבה ונתלקח, מן השמחה שבנו". אנחנו שרים זאת כהורה שנולדה עם הישראליות עצמה אבל לשיר הזה, שנדמה שהוא אתנו מאז ומתמיד, יש כותב: יעקב אורלנד.

קלאסיקה בשעתיים

כאלה הם שירים נוספים שמלווים אותנו תמיד כשירי בסיס: "עץ הרימון נתן ריחו" או "שתי שושנים". אורלנד כתב מהר, השירים הולחנו מהר ובמהירות שיא נהפכו למושרים בפי כולם. פעם, במסיבת פורים, משה שרת סגר אותו בחדר צדדי עם המלחין מרדכי זעירא ודרש שיכתבו שיר שיעודד את מורל העם. הם יצאו משם אחרי שעתיים עם "שיר שמח": "גם אם ראשנו שח ועצב סובבנו - הבה ונתלקח מן השמחה".

את "שתי שושנים" הוא כתב על מפית בבית הקפה "כסית" כאשר ישב עם מרדכי זעירא, והנה קרבה אליהם אשתו של זעירא, שרה. מוכרת פרחים עברה שם, ואורלנד קנה לשרה פרח אדום ובעלה מרדכי פרח לבן.  אורלנד כתב שיר שבו "שני שושנים, אחד לבן שני אדום". זעירא הלחין את המלים בו במקום, ולמחרת שרו זאת כולם. שמעתי זאת, ולא פעם אחת, גם מפיה של שרה זעירא עצמה. היא סיפרה זאת עם גאווה בקולה, כי השנים שעברו לא פגמו כהוא זה במחמאה. 

ישבתי פעם בחדר העבודה בביתו של אורלנד בחיפה, ושוחחתי אתו על החולשות האנושיות והמוסריות של התרבות הישראלית, מגמות שהחלו אז להיות כפייתיות. אורלנד היה בין חותמי הכרוז של אנשי הרוח למען ארץ ישראל השלמה. רבים מבין החותמים – ש"י עגנון, נתן אלתרמן, יצחק שלו, משה שמיר, יהודה בורלא, חיים הזז, חיים גורי - כבר לא היו אז בין החיים. כמה מאלה שעדיין היו אז בחיים חלק, עם חוט שידרה קצת יותר חששני, כבר גימגמו נוכח ההתקפה של רודני המחשבה. אורלנד אמר לי אז: "חתמתי, ובניגוד לאחרים מעודי לא חזרתי בי".

נושא עמו את צער השתיקה

יעקב אורלנד נולד ב-1914 בעיירה טטייב שבאוקראינה, ועלה לארץ עם משפחתו כשהיה בן שבע.   

חצי שנה לאחר שיוסף טרומפלדור נהרג הם הגיעו לתל חי ומאוחר יותר עברו לירושלים. הוא למד בבית הספר תחכמוני, בגימנסיה רחביה ובאוניברסיטה העברית, גדל בתנועת הנוער העובד, שירת בפלוגות הנוטרים של ההגנה באזור ירושלים והגן על העיר במלחמת העצמאות.

הוא התחיל לכתוב שירים בגיל 16. יצירתו היא ענקית ומורכבת. הוא אמנם מוכר בעיקר ככותב פזמונים, אבל שירתו הלא מולחנת, המחייבת יותר, העמוקה, המהפנטת ויפת הלשון, היא חלק מרכזי ביצירתו. הנה הצצה נדירה למה שאדם יוצר כותב על הדרך שבה הוא בוחר נושא ומתלבט אתו, וראו את עוצמות העושר היהודי: "אני מעוסק בימים אלה בחיבור פואמה בשם 'מעשה העגל', על יסוד אגדה מן התלמוד. ר' אושעיה ור' חנינא אמוראים מדור שלישי, משוקעים ב'ספר יצירה' ומבקשים להעלות בצירופיהם את השם הקדמון, שבכוחו לחול נסים. באחד מלילות שבת הם מצליחים לעשות זאת. מסוחררים מרגע הגילוי הם משתמשים בכוחו של השם שלא כהלכה, ובוראים לעצמם עגל משולש ואוכלים אותו ברעבונם. אגדה נפלאה זו כבשה אותי כליל, איני מבין איך לא גירתה את דמיונו של מישהו מן הסופרים. הרחקתי לכת כבר בכתיבתה, אולם ככל שאני מתקרב לפרק התיאור של שעת הגילוי הלילית, וככל שעלי למצוא פורקן לשוני לפיצוצו של השם המפורש בתודעתם של שני האמוראים, אוחז בי פחד משונה, ואני עצמי כחושש מפני מצב של הזיה. זה כמה ערבים שאני משוקע ב'ספר הבהיר', בעיקר לשם הבהרת עולם ה'ספירות' ומשמעותן... רובה של עבודתי נעשה בשעות הלילה, ואני מפסיק מדי פעם כדי להתאושש ולחזור אל צלילות הדעת, שאי אפשר בלעדיה".

אורלנד נפטר ב-5 במרץ 2002. אותו אורלנד, שכולם שרים את "שירי ארץ ישראל" שלו, הגיע לגיל 70 ורק אז הפתיע בסיפור מוסתר מילדותו. במשך 70 שנה נשא עמו אורלנד  את "צער השתיקה" על הפוגרום בטטייב עיירתו. בערב פסח 1919 נטבחו כ-4,000 מיהודי טטייב. יעקב בן החמש הסתתר בחבית וראה את הזוועות מבין סדקיה. בשיר שכתב בהיותו בן שבעים, הוא מודה שגם יצירה זאת איננה אלא טיוטה: "אני כותב טֶטִיֶיב כל ימי/ אם סוף שבעים שנה, או סף שמונים/ עודי כותב טטייב".   

**
מאיר עוזיאל הוא עורך ומנחה מופע המחווה ליעקב אולנד המתקיים בבית אבי חי. 
לתגובות: editor@bac.org.il

עוד בבית אבי חי