אנטי גיבור

בעקבות הפנייה של אנשי בית אבי חי יצא לי לחשוב לא מעט על מושג הגבורה, וככל שחשבתי עליו יותר הרגשתי בבהירות הולכת וגוברת את הסלידה והרתיעה שהמושג הזה מעורר בי.

ראשית נזכרתי בגיבורים הראשונים שנחשפתי אליהם בחיי. כל מיני אנשים נועזים שהמורות בבית הספר היסודי שלי ניסו לטעת בנו הערצה כלפיהם, אנשים כמו שמשון הגיבור, בר כוכבא, טרומפלדור וחנה סנש. המכנה המשותף הפשוט והבסיסי ביותר בין כל האישים האלו היה שהם מתו מוות אלים במיוחד. הם מצאו את מותם כשפעלו למען העם ולכן זה היה דבר מבורך, משהו שיש ללמוד ממנו ושרק הטובים ביותר מאיתנו יזכו אולי להגשים ביום מן הימים.

סיפורם של האנשים המיוחדים הללו בא להחדיר למוחותינו הרכים דוקטרינה אחת פשוטה וחשובה שניתן לסכמה בארבע מילים – החיים אינם מעל לכל. תגידו אולי שיש אספקטים חשובים בהרבה המגדירים את הגבורה, אבל הביטו לרגע על חידון הגיבורים שהועלה לכבוד החג בדף הבית של בית אבי חי. מופיעים שם עשרים וחמישה גיבורים. כמה מהם נפצעו קשה או מתו מוות אלים ואכזרי, לא פעם אחרי עינויים קשים? אני ספרתי שניים עשר, כולם אנשים אמיצים באופן יוצא דופן. אבל הימצאותה של קבוצה כה גדולה של הרוגים, פצועים ונרצחים ברשימה מדגימה היטב את הקשר הבלתי ניתק הקיים בתודעתנו בין גבורה לבין מוות אלים.

מעדיף אנשים רגילים (צילוםף פלאש 90)

גם מוצאה הלשוני של המילה גבורה אינו מעורר בי חיבה יתרה. היא נובעת מהשורש ג.ב.ר, שורש הגבריות. אבל איזה פן של הגבריות מתגלם בגיבורים, גברים ונשים כאחד? הפן המוזר ההוא, זה שהעולם היה יכול להיות מקום טוב בהרבה בלעדיו -  יכולתם המפורסמת של גברים מסוימים לנתק את עצמם ברגעי משבר מהדחף הבסיסי ביותר של כל יצור חי, הרצון לחיות. התכונה הזו מעוררת בי פחד וסקרנות; הערצה? ממש לא.

קיימת כמובן עוד מילה אחת שקשורה בטבורה לשורש ג.ב.ר והיא – התגברות. הגיבור הוא מי שמתגבר, על קשיים חיצוניים ופנימיים כאחד. גיבור הוא בין השאר גם מי שמתגבר על הכוח החזק ביותר הפועל עלינו – כח העדר, החִברוּת הרומס והאכזרי שמנסה לדחוק אותנו אל חיק הקונפורמיזם המבורך. בחברה אולטרה-לאומנית כמו שלנו, את הגיבורים הגדולים ביותר ניתן למצוא בעיקר בשוליים ועם הרבה בוץ על הפנים. בוץ שנזרק עליהם על ידי החברה שלה הם משמשים כמראה בלתי רצויה.

האם הרב אליעזר מלמד, רבה של ישיבת הר ברכה, הוא גיבור? בפנקס שלי בהחלט כן. אני לא חולק איתו שום אמונה או אידיאולוגיה, אבל יכולתו לעמוד כנגד הלחץ של הממסד הבטחוני רב העוצמה ונחישותו שלא ללקק את היד שמאכילה אותו היא בהחלט סוג של גבורה.

האם טלי פחימה היא גיבורה? ברור. מאותן הסיבות. מעטים האנשים שהיו עומדים על אמונתם בצורה כזו ומול לחצים ורדיפות שכאלה.

איך הם עושים זאת? כנראה בזכות פנאטיות, מידה רבה של ילדותיות, וראייה בשחור לבן של המציאות. תכונות שאין בי שום הערכה כלפיהן.

הנה לכם שני גיבורים, והנה לכם הסיבה שבעטיה אני מעדיף על פניהם אנשים רגילים בכל יום מימות השבוע, וזה כולל ימי חג.