מה נשתנה הלילה הזה?

אבנר הכהן
19.03.13

פעם בשנה אנחנו יוצאים למסע בזמן – היישר אל סיר הבשר. סביב השולחן אנחנו חוזרים להיות בת, בן, אח ואחות. לערב אחד ניטלת מאיתנו בגרותנו ועצמאותנו, אך גם ניטלת מאיתנו הלְבַדִיוּת שלנו. הפסיכולוג הקליני אבנר הכהן מנסה להבין איך לילה אחד מצליח להיות כל כך טעון

וְאֶת לַחֲצֵנוּ - זֶה הַדְּחַק, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וְגַם רָאִיתִי אֶת הַלַּחַץ אֲשֶׁר מִצְרַיִם לֹחֲצִים אֹתָם (כל ההדגשות לקוחות מתוך ההגדה). מדוע סופח אליו ליל הסדר עוצמות רגשיות כה רבות, עוצמות אשר מחד אינן מאפיינות התכנסויות משפחתיות אחרות, ומאידך עוצמות המכילות בתוכן פוטנציאל רגשי הרסני. לא פעם, ובלא מעט משפחות, מדובר למעשה באירוע דְחַק של ממש, אישי וקבוצתי: המתח והתחושות השליליות באים לידי ביטוי במישור התוך-אישי, ובוודאי שגם במישור הבין אישי. במאמר זה אנסה להציע רעיון אחד, מסועף במידת מה, שיכול לתרום לפתרון החידה.

 

 


שולחן חג  - Envato Elements

 

 

כָּל שֶׁלֹּא אָמַר שְׁלשָׁה דְּבָרִים אֵלּוּ בַּפֶּסַח, לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ, וְאֵלּוּ הֵן: פֶּסַח, מַצָה, וּמָרוֹר. את הפסח אנו חוגגים על שום שאלוהים פסח על בתי בני ישראל במצרים. אלא שאנו מתקשים לפסוח על הפסח. במין חיבור מיסטי כמעט, נמשכים רובנו מדי שנה לשוב ולהתחבר, להתלכד ולהתערבב עם בני השבט שלנו. קרוב ל-100 שנה שאנו נמצאים בעיצומו של תהליך דרמטי בחיי התרבות האנושית: פירוקה של החמולה.

 

אחד המאפיינים המרכזיים של המודרנה הוא דעיכתה של מערכת המשפחה המורחבת כיחידת הבסיס האנושית וצמיחתה של יחידת בסיס חדשה, המשפחה הפרטית הגרעינית. זהו תהליך של היפרדות ששכרו עצמאות ואוטונומיה. עם זאת, לעתים משלמים על כך מחיר: הידלדלות הגב הכלכלי והרגשי. הרבה פעמים ההרגשה היא שנפרדים ויוצאים לדרך מוקדם מדי, מבלי שנבנתה עדיין תמיכה חלופית. "מַצָה זוֹ שֶׁאָנוּ אוֹכְלִים, עַל שׁוּם מָה? ... כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ, וְגַּם צֵדָה לֹא עָשׂו לָהֶם". לכן, הזוגות המודרניים מוצאים תחליפים בדמות חבר'ה, קריירה, פיתוח תחביבים, צריכת תרבות ואימוץ אידיאולוגיות שונות.

 
אלא שפעם בשנה יוצאים למסע בזמן, חזרה אל סיר הבשר, אל השולחן שבו אנו חוזרים להיות בת, בן, אח ואחות. לערב אחד ניטלת מאיתנו בגרותנו, עצמאותנו (ולמי שכבר הספיק – ניטל מעמדנו כהורים), אך גם ניטלת מאיתנו לערב אחד הלְבַדִיוּת שלנו. בערב הזה מושמים בצד הדמוקרטיה והליברליות שבהן זכו עוזבי הקן. שוב אנו בחברה פטריאכלית-שבטית: ראש הסדר דואג לעשות את מה שצריך (קריאה מקסימלית ככל האפשר של ההגדה עם כל "הוראות ההפעלה"), ולא את מה שהעם רוצה (אוכל ושעשועים). ככתוב: וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְּׁתַּחֲווּ.

מָרוֹר זֶה שֶׁאָנוּ אוֹכְלִים, עַל שׁוּם מָה? קנאות, חרמות, כעסים, עלבונות, חשבונות, צרות עין, חשדנות, תחושות קיפוח ושאר מרעין בישין (הלוא הן "מחלות רעות", בארמית) הינם תחושות הגואות בתקופה שלקראת ליל הסדר. יְשַׁלַּח בָּם חֲרוֹן אַפּוֹ, עֶבְרָה וָזַעַם וְצָרָה, מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים. על שום מה, באמת? הרמז נמצא אולי במנהג הכּוֹרֵךְ: "איפה נעשה את הסדר השנה?", מהדהדת השאלה. קושיה זו, המתחילה לפעפע בתחתית הבטן לאחר החנוכה ופורצת לה מפיות חרבים לאחר הפורים, מייצגת את הסוגיה הפסיכולוגית שהיא אולי המרכזית ביותר בליל הסדר, סוגיית "המקום" (תודה לפסיכואנליטיקאית שלומית הבר-מושיוב על רעיון זה).

חישבו כמה התעסקות יש בארוחות משפחתיות בכלל ובליל הסדר בפרט בסוגיית המקום. גם לאחר שכבר החלטנו על המקום שבו נערוך השנה את הסדר, לא מפסיקות לנקר השאלות: מי יישב ליד מי? מי יישב על הכיסא המתקפל? האם יש מקום לכולם? האם אקבל "מקום" לקרוא? מציאת המקום המתאים לי, הטוב בשבילי, איתור "אזור בטוח" - זהו האתגר הפסיכולוגי הנצחי של האדם מהרגע שהבין לראשונה שחייו כרוכים בחייהם של אחרים, בתוך מרחב קבוצתי (משפחה, גן, כיתה, מקום עבודה, חברים וכד').

במרחב הקבוצתי נוכל למצוא ביטחון, הבנה וקבלה, אך אנו גם צפויים לדחייה, לבדידות ולחוסר הבנה. גם מצה וגם מרור. וזהו הכורך: עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ. כדי להיחלץ ממצוקת המקום שלי בעולם מציעה ההגדה לפנות לאלוהים: מִי כַּיהוָה אֱלֹהֵינוּ הַמַּגְבִּיהִי לָשָׁבֶת. הַמַּשְׁפִּילִי לִרְאוֹת בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ. מְקִימִי מֵעָפָר דָּל מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן. לְהוֹשִׁיבִי עִם נְדִיבִים עִם נְדִיבֵי עַמּוֹ. בהמשך נהרהר במשמעות פתרון זה.
 

שֻׁלְחָן עוֹרֵךְ. כפי שלימדה אותנו רוחמה וייס בספרה "אוכלים לדעת", כל ארוחה טקסית ביהדות היא תמיד גם הזמנה לפנטזיה רגרסיבית אל ימי גן העדן (או תקופת ההנקה), לימים שבהם טעמנו את הארוחה הראשונה שלנו, שניתנה לנו על ידי אובייקט מזין, כל יכול (האל/האֵם). מצב ייחודי, ולמרבה הצער כנראה גם חד פעמי, שבו חוסר האונים היה דווקא מרגיע ולא מעורר חרדה. שבו היינו מרכז העולם, מטופלים בכל צרכינו, ללא מילים.

במובן הזה, ליל הסדר עולה על כל הארוחות הטקסיות האחרות בכך שמרכזיותו וחשיבותו של האוכל הודגשה היטב על ידי ההלכה. אך סופה של הזמנה זו יהיה תמיד אכזבה. שהרי לא ניתן באמת לממש פנטזיה זו. כגודל הציפייה כך גודל האכזבה, המובילה לתסכול, ותסכול מוליד את הכעס, את תחושת הקיפוח ואף את החשדנות.

האם רק זה צָפוּן לנו בליל הסדר? האם רק רגרסיה ותסכול? תם אך לא נשלם, כי לאחר האוכל: בָּרֵךְ. בין שאר תפקידיה של ברכת המזון הנאמרת גם לאחר ארוחת הסדר נמצא הצורך לסגור בצורה בריאה ומעודנת את מה שנפתח, להרגיע את מה שנחרד. ובהקשר שלנו: אֱלֹהֵינוּ, אָבִינוּ, רְעֵנוּ, זוּנֵנוּ, פַרְנְסֵנוּ וְכַלְכְּלֵנוּ וְהַרְוִיחֵנוּ, וְהַרְוַח לָנוּ יְיָ אֱלֹהֵינוּ מְהֵרָה מִכָּל צָרוֹתֵינוּ. וְנָא אַל תַּצְרִיכֵנוּ יְיָ אֱלֹהֵינוּ, לֹא לִידֵי מַתְּנַת בָּשָׂר וָדָם וְלֹא לִידֵי הַלְוָאָתָם [ובבית אבי היינו מוסיפים: שמתנתם מועטה וחרפתם מרובה], כִּי אִם לְיָדְךָ הַמְּלֵאָה הַפְּתוּחָה הַקְּדוֹשָׁה וְהָרְחָבָה, שֶׁלֹא נֵבוֹשׁ וְלֹא נִכָּלֵם לְעוֹלָם וָעֶד.

 

משפטים אלה נועדו מחד לרכך את האכזבה שתוארה לעיל, מכך שלא נוכל לשוב אל ילדותנו התלותית וחסרת הדאגות, ומאידך ליצוק תקווה שנוכל לשוב ולעמוד על רגלינו בגאון. התלות באחר, מרמז הטקסט, כרוכה בבושה. התלות באל היא החלופה המחלצת. ואם נוכל לראות את האל כחיצוני ופנימי כאחד, כסיבת הסיבות אך גם כמה שמייצג את המהות הפנימית, הרי נוכל לראות כיצד מתוך הכריכה הלוחצת והמקטינה מבצבצת ועולה התקווה לצמיחה הפנימית, ליציאה ספירלית, שוב ושוב, מעבדות לחירות: שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב יְהוָה אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים. אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה... שׁוּבָה יְהוָה אֶת שבותנו [שְׁבִיתֵנוּ] כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב. הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ. הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע בֹּא יָבוֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו.

 

 

עוד בבית אבי חי