מרחב מוגן: ההבטחה של פרשת מטות מסעי

כל אחד צריך איזו עיר מקלט שיוכל לגלות אליה מעט, לפייס את עצמו ואת נפשו, לקבל את מגרעותיו ואת פגמיו ולחזור הביתה. אלי ויסברט – עליות – פרשת מטות מסעי

ראשון
"הגורם ברשלנות למותו של אדם, דינו – מאסר שלוש שנים".
(סעיף 304 לחוק העונשין)


 

שני
"כשנכנסתי בפעם הראשונה לכלא, בא אליי אחד ה'אוסתזים' ואמר לי שהוא מתלהב מנעלי ההתעמלות שלי ושמחר הוא יבוא לקחת אותן. כשסירבתי, הוא הסביר לי שאין דבר כזה להגיד לו לא ושהוא רק בא להשאיל אותן לתקופה בלתי מוגבלת. וואלכ, הייתי צעיר ולא ידעתי מה לעשות. בלילה בא אליי אסיר אחר ואמר לי לא לתת את הנעליים גם אם האסיר ההוא יפליק לי או יפנצ'ר אותי, כי אם אני לא אשחק אותה, כולם יתייחסו אליי כאל קוקסי וינצלו אותי. למחרת, כשהאסיר ההוא חזר, עוד לפני שהוא הספיק לבקש את הנעליים, שלפתי דוקרן ועשיתי לו 'פיקאסו'. אז נכון שגם אני חטפתי 'כוסות' ו'פנסים' ונכון שמהמרפאה עפתי לצינוק, אבל שיחקתי אותה ג'דע, ומאז עשו לי כולם כבוד"

(א', אסיר בכלא תל מונד, מתוך "שפה אסורה", מאת ד"ר תומר עינת).


 

שלישי
שלוש שנים בפנים. יחד עם רוצחים במזיד, גנבים ואנסים. שלוש שנים של חשיפה לאפשרות של הרוע כדרך חיים, כמניע.
למה בעצם? איזה טוב יצמח מזה למי שמלכתחילה לא התכוון להזיק?

 

 

רביעי

השאלה הרחבה יותר – מה מטרת הענישה הפלילית? מערכת דיני נקמה במי שערער על סדריה של החברה, או כלי עזר לתיקונה? מה מנסה החוק להשיג במאות סעיפיו? הרתעה או עולם טוב יותר?

 

חמישי
וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל משֶׁה לֵּאמר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: כִּי אַתֶּם עבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן אַרְצָה כְּנָעַן, וְהִקְרִיתֶם לָכֶם עָרִים, עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה לָכֶם, וְנָס שָׁמָּה רצֵחַ מַכֵּה נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה. וְהָיוּ לָכֶם הֶעָרִים לְמִקְלָט מִגּאֵל, וְלא יָמוּת הָרצֵחַ עַד עָמְדוֹ לִפְנֵי הָעֵדָה לַמִּשְׁפָּט.
 

 

שישי
שש ערי לוויים ישמשו בארץ ישראל ערי מקלט. נקודת אור באפלת יומו של מי שלא התכוון אבל היה אחראי לנורא מכול. העולם העתיק הכיר את המזבח כמקום מפלטם של מבקשי הרחמים. אבל עיר שלמה, עם רחובות, בתים, מכולת ומתנ"ס? עיר שמשמשת בועה מוגנת של חיים שפויים בצל האשמה הנוראה?
 

 

שביעי
האַשְׁמָה, חומצתית ורעילה, ממיתה את הנפש. השאיפה לטוב אינה יכולה לשאת את ייסורי החרטה על הרע. כל אחד צריך איזו עיר מקלט, שיוכל לגלות אליה מעט, לפייס את עצמו ואת נפשו, לקבל את מגרעותיו ואת פגמיו ולחזור הביתה.
 

 

מפטיר
ואת חכי בפתח והדליקי את האור
בן אדם חוזר אלייך מן הכפור
קחי אותי אל המזבח, לפני שאשבר
ועד שהאמת תצא אני בך אסתתר
כי את, כן את, תהיי לי –
עיר מקלט 

(אהוד בנאי)

 

יוטיוב

 

 

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי

עוד בבית אבי חי