הגנה עצמית

ראשון
אַל תשעין מרפקים על השולחן. אל תגיד איכס על אוכל. אל תצביע על אנשים. אל תנעץ מבטים. אל תתייחס לפגם. אל תזכיר את העבר. אל תחמיא על בושם.
ככה טוב.
 

שני
"שׁפְטִים וְשׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ, בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלהֶיךָ נתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ, וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק".
 

שלישי
בעלי המוסר אומרים שכל אדם צריך להציב שופטים ושוטרים "על שעריו" שבגופו. הנה יש לאדם "שערים" שונים: שער של שמיעה - האוזניים, ויש שער של דיבור ואכילה - הוא הפה, הכולל את השיניים, השפתיים והלשון (שעליה נאמר בתהלים י"ב, ד': "לשון מדברת גדולות"), וכן יש שער של ראייה - העיניים. ולכל שער יש גם סוגר וחותם, למשל: עפעף - לעין, תנוך - לאוזן, שפתיים ושיניים - ללשון, יד - לאף. ומוטלת על האדם החובה להציב שמירה על השערים הללו, שלא יראה דבר לא טוב, לא ישמע לשון הרע, לא ידבר שקר, חנופה ולשון הרע, ולא יריח דבר אסור.
(הראשון לציון, הרב מרדכי אליהו)

 

רביעי
היא שואלת: למה אתה לא אומר, למה אתה לא רוקד, למה אתה לא נותן לדברים לפרוץ החוצה.
 

חמישי
ומה? להיות שלוח רסן? פרא חינני? על גבול האובססיביות, על גבול ההטרדה, על גבול פולחן העצמי? פגשת אנשים כאלה. לא אהבת אותם.
 

שישי
התשוקה רוצה להשתלט על האובייקט. המשמעות של ואיראגיה (אי-צביעה או חכמה) היא אחיזה בתשוקה - לחבק אותה כה צמוד כך שלא תפעל בנפרד. ההשתלטות על אובייקט ההנאה היא טבע התשוקה. ואילו החוכמה אומרת: "אני אוחז בתשוקה כדי שלא תצא מכלל שליטה". היא תנהג כפי שהחוכמה רוצה שתנהג. אם החוכמה שבכם רוצה לאכול עוגת שוקולד - לכו על זה. אין צורך לדכא את הרצון. במקרה כזה, התשוקה אינה מעוניינת לאכול את העוגה, אלא החוכמה אוכלת אותה. יש הבדל גדול! אם הבנו את ההבדל, הבנו מהי מתינות... תשוקה עלולה להוליך אותנו שולל, ואילו חוכמה מאפשרת לנו לנוע, קשורים באפסר של ריסון - תמיד בקצהו, אף פעם לא מנותקים.
("סוטרות היוגה של פטאנג'לי", סוואמי ונקטסאננדה)
 

שביעי
"שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך", כך מצווה אותנו התורה, והקריאה ממהרת להתפשט למציאויות מקבילות, לשלוח זרועות קפדניות למעלה ולמטה - אל המדינה מכאן ואל הנפש מכאן. נפש האדם ממהרת להציב לה שופטים ושוטרים. היא יודעת מה היא עושה.  
 

מפטיר
זו תנועה של רצוא ושוב - בין תשוקה לסדר, בין אותנטיות לאחווה - ואנחנו נרוץ בה עד קץ הימים
.