תוגת צעצועיך הגדולים

יובל ריבלין
06.09.15

כמו בובת הבוקר וודי מ"צעצוע של סיפור", גם אנחנו צריכים להשלים עם כך שאין חיים בלי פרידות ושהשינוי טמון בכל צעד. רגע לפני השנה החדשה, יובל ריבלין מהרהר בקשר בין סרטי אנימציה לעולם האמיתי

אם אמני אמת הם סוג של אלכימאים המסוגלים לקחת חוויה מבלבלת של כאב אישי ולהפוך אותה למשהו שיש בו יופי ומשמעות, הרי שנכון לרגע זה, החבורה הגדולה ביותר של אמנים כאלה יושבת באולפני פיקסאר. קבוצת הסרטים שיצאה מאולפן האנימציה הזה בשנים האחרונות היא מופת ליצירה שבהתחלה מדגדגת בחוץ ובסוף דוקרת בפנים.

על בסיס ההבנה שסרט ילדים טוב פונה לכל ילד, גם לזה החבוי בתוך המבוגר - ואילו סרט ילדים רע פונה למבוגר, גם למבוגר שבתוך הילד - הצליחו אמני פיקסאר לייצר סדרה מתמשכת של מעשיות מורכבות. ב"למעלה" הצבעוני הדהד הרהור אפור על הפחד מזקנה; "מכוניות" המהיר תיאר גיבור הישגי, אמריקאי אופייני, הלומד לעשות אותם הדברים אבל לאט; בתוך מחבת ה"רטטוי" התחבאה חולדה; אבל לשיא הגיעו שם עם ספינת הדגל של האולפן - "צעצוע של סיפור", על פרקיו השונים.

יותר מבכל סרט אחר, הצליחו סרטי "צעצוע של סיפור" לתת שם ופנים לפחד המוכר כל כך מאובדן. בכל אחד משלושת סרטי הצעצועים הובילה עלילת הסרט את גיבורו, בובת בוקר העונה לשם וודי, להתמודדות עם מקומו המצטמצם בעולם. בסרט הראשון הוא נאלץ לחלוק את בכורתו בחדר הילדים עם צעצוע אחר, ובעקבות כך, להשלים עם היותו חלק ממארג משפחתי רחב יותר ולא ילד, סליחה, צעצוע יחיד; בסרט השני הוא נאלץ להכיר בבלאי הפיזי הפוגע בגופו ולהשלים עם היותו זמני ופגום; ובסרט השלישי, המופלא מכולם, הוא מגיע למפגש עם האובדן הסופי, זה שאחריו בכלל לא אמור להיות סרט ההמשך.

רק מבקרים כאן. "צעצוע של סיפור 3"


מתמלאים געגוע וציפייה על התפר


"צעצוע של סיפור 3" מוצא את וודי ואת ידידיו במצב מעורער. חייהם הישנים הגיעו לקצם. יותר מחמש שנים עברו על המיכאל הפרטי שלהם במשחקים, ובדרכו אל הבגרות הבלתי נמנעת, הוא עתיד להותירם מאחור. בלא יד משחקת, בלא מגע אנושי, מאבדים הגיבורים את משמעות קיומם. הם חווים נטישה, מושלכים אל סוג של דיור מוגן יקר ומנוכר ועושים את דרכם, לאט אבל בטוח, למפגש הכרחי עם יצרן הצעצועים הגדול בשמים.

השינוי, בצורתו הקיצונית ביותר, הוא האתגר המונח לפתחן של הדמויות המצוירות ושל קהל הצופים המצויר פחות. ההבנה, הגולשת מן המסך ומסתננת אל הלב האנושי, שאין חיים בלי פרידות ושיציבות היא תמיד עניין רגעי, הולמת בלי הכנה מראש במבקר באולם הקולנוע ומבהירה לו כי גם בכל הקשור לעולמנו הדינמי - כולנו לא יותר ממבקרים.

ההשלמה שאליה חותר הסרט ואיתו צופיו היא כי מסלול חיינו מורכב ממיתות ומלידות קטנות וגדולות, מפגישות ומנטישות, מסוף שהוא תמיד התחלה, שגם היא סוג של סוף. רגעי החסד שמזמן לנו הזמן מתחוללים ברגעים שבהם אנחנו קולטים את השינוי: עומדים על התפר בין מה שהיה למה שלא יהיה יותר ומתמלאים געגוע וציפייה. זה קורה כשאנחנו מסיימים מערכת יחסים משמעותית ומסתכלים בו זמנית קדימה ואחורה; זה קורה כשאנחנו מהגרים מפינה אחת בעולם לפינה אחרת; זה קורה כשאנחנו נפרדים משנה אחת ומתכוננים לשנה חדשה.

שום דבר אינו ידוע, יש לנוע, לנוע. להמתין לאור שיגיע כשייגַלל החושך ולהתכונן לחושך שיגלול את האור, להשלים עם היותו של האדם "חרס נשבר, ציץ נובל, צל עובר, ענן כלה ורוח נושבת", ומתוך כך לדעת, כפי שהיטיב לנסח ליאונרד כהן, כי "בכל דבר יש סדק וחור, אבל רק כך יכול להיכנס האור" (אמירה שהיא בעצמה גלגול מתוק לקביעה הקוצקאית כי "אין דבר שלם יותר מלב שבור").
 
בקרוב נעצור לרגע במסע הבלתי נגמר מחדר הילדים לדיור המוגן (וחוזר חלילה) בתחנה הניצבת בתש"ע פינת תשע"א. שם ניזכר מאין באנו ולאן, אולי, עלינו ללכת. נביט בסלחנות ביבלות שעל הרגליים, ובעודנו "צופים אל הלך", נוכל להבטיח שוב כי "לעד לא תעקר ממני, אלוהינו, תוגת צעצועיך הגדולים".

הכותב הוא מרצה לקולנוע והיסטוריה ומחבר הספר "העכבר ששאג: זהות יהודית בקולנוע הישראלי והאמריקאי".

עוד בבית אבי חי