"אסוף את ידיך מהפרשה הזאת"

המחזה שאיתו פרץ יהושע סובול לתודעה היה "ליל העשרים". זה היה מחזה על חבורת צעירים מבני השומר הצעיר, שישבו באוגוסט 1920 בביתניה, על הר חשוף מעל הכינרת. במציאות היו שם מאיר יערי ודוד הורוביץ ועוד ממייסדי השומר הצעיר, והיו גם ארבע בנות. סובול כתב על פי ההווי שלהם מחזה, שבו הוא שינה את השמות. כאשר הגיש לתיאטראות את המחזה, אף אחד לא האמין שהוא יצליח.

ובאמת קשה היה להאמין - תולדות הציונות אף פעם לא נראו כחומר למחזות מצליחים - אבל כאשר עוברים על יצירתו של סובול היום, כשהוא כבר למעלה מבן 70 וממשיך ליצור, מגלים שדווקא העיסוק בנושאים מתוך תולדות עם ישראל הם שהביאו לו את ההצלחה.

כאבים ושאלות
כמעט כל מחזותיו של סובול עוסקים בתולדות ישראל - בפירוש שלו, שלפעמים צורם. צורמות גם התבטאויותיו הפוליטיות, שמצערות ישראלים רבים. אך בצד המחלוקות מתברר שהצרימה נמוגה עם הזמן ומה שנותר הוא יצירה תיאטרלית המעלה, בארץ ובעולם, את הכאבים והשאלות של החיים היהודיים.  

מחזותיו של סובול הם "הימים הבאים" (1971, תיאטרון חיפה); "סטטוס קוו ואדיס"; "סילבסטר 72"; "ג'וקר"; "ליל העשרים" (1976); "עצבים" (1976, צוותא); "דיירים";  "גוג ומגוג שואו"; "חזרה בתשובה"; "הביתה הביתה" (הבימה); "ליל כלולות"; "אחרון הפועלים"; "מלחמות היהודים" (1980, בית לסין); "נפש יהודי" (החאן); "גטו" (1982; תיאטרון חיפה); "פאסודובלה"; "הפלסטינאית"; "ספירה לאחור"; "סינדרום ירושלים"; "אדם" ועוד.

הצגות רבות שלו הוצגו רק בעולם, ולא הועלו כלל בארץ - כך, למשל, "אל"ף בי"ת" ו"עין בעין", שהועלו בגרמניה בשנות ה-90, "שניידר ושוסטר", שהוצגה בשווייץ ב- 1994, "מושל פולין" ו"חתום בדם", שהועלו באוסטריה, ו"לצלצל פעמיים", שהועלה בנורבגיה.
מחזותיו תורגמו ליפנית, טורקית, פינית, ליטאית, שבדית, נורבגית, דנית, אנגלית, צרפתית, הולנדית, פלמית, גרמנית, ספרדית, איטלקית, הונגרית, רומנית, פולנית ורוסית.

שיגיון נעורים
המחזה הראשון שאיתו פרץ סובול לתודעת הקהל היה, כאמור, "ליל העשרים". שאלתי אותו פעם מדוע ניסיון הקבוצה בביתניה הפך למיתוס כזה. "אני חושב שזאת היתה החוויה של הפגישה הראשונה של העלייה השלישית עם המציאות הארץ ישראלית", הוא ענה. "זו היתה פגישה טראומתית".

לצד העבודה המפרכת, הרעב והמחלות, נסחפו אנשי ביתניה לווידויים ושיחות נפש אינסופיות וחודרניות, שנווטו בידי חלק מהם. אז, על צלע ההר בביתניה, הם עדיין לא היו סוציאליסטים ובוודאי לא מרקסיסטים. כשהם יצאו לבסוף מן המקום, סחוטים גופנית ונפשית, הם ישבו לכתוב את חוויותיהם ורעיונותיהם. התוצאה היתה "קהילתנו", קובץ מבולבל ומלא סתירות וחשיבות עצמית. בהשראת הקובץ הזה כתב סובול את "ליל העשרים"

"לא היו להם שם ספרים, לא היתה תרבות", סיפר סובול. "מה שהיה להם זה אחד את השני, והם ינקו אלה מאלה. לימים הם ניסו להתנכר לתקופה הזאת ועשו מאמצים להסתיר את מה שקרה שם. הייתי צריך לעשות מאמצים כדי להגיע לחומרים. מי שהיה לו לא רצה לתת לי. אפילו הקובץ 'קהילתנו' הוסתר אז ממני כמסמך פנימי ליודעי ח"ן. עם זאת, צריך לזכור שהמחזה שכתבתי אינו מחזה תיעודי. לא כך היו בדיוק הדברים בביתניה".

איך קבוצת צעירים מבולבלת השפיעה כל כך על עם שלם?
"קשה להשיב על השאלה הזאת. אני חושב שאחד הדברים המעניינים כשמדברים על הקבוצה הזאת היה העובדה שבשלבים הראשונים, כלומר, מיד אחרי עלייתם ארצה, ובשנים הראשונות שלהם בארץ, לא היתה להם שום משנה סדורה. הם היו שרויים בחיפוש אמיתי של דפוסי התנהגות, צורות חיים, רעיונות, אידיאלים פוליטיים. לדעתי הם לא היו מודעים למשמעות העצומה של ההכרעות שלהם בשלב הזה".

כתבת על ביתניה ועל אנשי ביתניה, ובתקופה שהמחזה שלך עלה חלקם היו עדיין בין החיים. פגשת אותם?
"את הצגת הבכורה של 'ליל העשרים' עשינו בקיבוץ מרחביה. באנו לשם כדי לתת כבוד למאיר יערי ולאשתו אנדה. כל הקיבוץ ישב בחדר האוכל, ושם הצגנו את ההצגה. במשך כל ההצגה מאיר יערי ישב מרוכז מאוד. ברור היה שהוא יותר מאזין מאשר צופה בהצגה, כשההצגה הסתיימה היה שקט מוחלט, ואז מאיר יערי אמר: 'נטיתם גשר על פני הזמן'. משם התחילה השיחה, כלומר, הוא קיבל את המחזה לחלוטין. הוא רק העיר לי שאם חושבים שהוא דומה לדמות של משה בהצגה, אז זה לא נכון, כי יש בו הרבה מאפרים, ולעומת זאת דולק הורוביץ, יריבו הידוע, דומה למשה. במשך הזמן היו שיחות עם חברים אחרים מקבוצת ביתניה. היה לפחות אחד שאמר לי ש'אין לעסוק בנושא הזה'".

"אין לעסוק בנושא הזה"?
"אותו אדם, בנימין דרור, לקח אותי לחדרו בקיבוץ בית אלפא. הוא סגר את הדלת והשאיר בחוץ את אשתו - שגם היא היתה בקבוצה בביתניה - ואמר לי: 'מה מושך אותך לחומר הזה?'. אמרתי לו: 'אני רוצה לגלות את השורשים של אחת התנועות החשובות ביותר בתולדות היישוב העברי'. הוא אמר לי: 'אסוף את ידיך מהפרשה הזאת'. ככה, במילים האלה. שאלתי אותו מדוע, והוא אמר לי: 'זה היה שיגיון נעורים, כל פרשת ביתניה. שיגיון נעורים שאין מה לעסוק בו'".

תפאורה זמנית
בהמשך ל"ליל העשרים" כתב סובול את "נפש יהודי", מחזה על אוטו ויינינגר, "מפני שאת אוטו ויינינגר מזכירים כמה פעמים אנשי ביתניה, והייתי סקרן לדעת מי הדמות הזו". המחזה הוא עוד אחת מההצלחות הבימתיות של סובול, וגם אליו הזה התייחסו בתחילה באי אמון - עד כדי כך שאת התפאורה בנו בצורה זמנית כי היו בטוחים שלא יצטרכו אותה ליותר מעשר הצגות.

ויינינגר היה יהודי ששנא עצמו. הוא כה שנא את היהדות בנשמתו, עד שהוא החליט שהפתרון היחיד הוא לחסל את עצמו - להתאבד. אם יש כאן מסר לימינו ולנו - כל אחד רשאי לפרש אותו כרצונו. ביצירות אמנות, האמת העולה מן היצירה עשויה להיות לעתים הפוכה מהשקפת עולמו של היוצר.

כתב מאיר עוזיאל, עורך ומנחה " סובול ואנחנו", מופע ספרות ותיאטרון מיצירתו של המחזאי שייערך בבית אבי חי