ועינינו לא ראו?

(זבחים טו ע"א)

תרגום:
שאל אותו ר' ירמיה את ר' זירא: היה (הכהן) מזה (את הדם) ונקטעה ידו של מזה לפני שהגיע דם לאויר (מעל) המזבח, מהו?

הקשר:
המשנה האחרונה בפרק הראשון של מסכת זבחים מגדירה את ארבע הפעולות המרכיבות את מעשה הזבח במקדש, וקובעת שבזמן ביצוען, מחשבה שלא לשם הקורבן תגרום לפסילתו. ר' שמעון חולק על חכמים בנוגע לאחת מפעולות אלה – הולכת הדם הנשפך מן הקורבן השחוט אל המזבח ("הילוך" בלשון המשנה). בניגוד לחכמים, ר' שמעון טוען שמחשבה שלא לשם הקורבן בזמן ההילוך אינה פוסלת את הזבח. התלמוד מתלבט לגבי עמדת ר' שמעון ובהקשר זה מביא את שאלת ר' ירמיה לרבי זירא.

דיון:
הבחירה במה להתבונן בתוך סיטואציה מסוימת, מעידה על לב המביט ועל תפיסת עולמו.

היה מזה, ונקטעה ידו של מזה עד שלא הגיע דם לאויר המזבח –
כדי לבחון את עמדתו של ר' שמעון מנסה התלמוד להגדיר מהו פרק הזמן הנחשב כ"הילוך" הדם מן הגוף הנשחט אל המזבח. בקורבן חטאת העוף, נעשית מליקת ראש העוף בסמוך למזבח ואת דמו יש להזות על קיר המזבח. כיוון שבהקרבת קורבן זה אין "הילוך" של ממש מציע התלמוד שפרק הזמן שיכול להיחשב כ"הילוך" הוא זה שבין מליקת העוף ותחילת יצאת הדם ממנו ועד לנגיעת הדם במזבח. לצורך הדגמת פרק זמן זה מובאת שאלתו של ר' ירמיה המתארת סיטואציה דמיונית (אני מקווה): ידו של כהן שהתחיל להזות את דם הקורבן על המזבח נקטעת לפני שהדם הגיע למזבח עצמו. השאלה שמעלה ר' ירמיה היא -  האם הזאה זו פסולה, כיוון שהכהן הפך לבעל מום שאינו רשאי להקריב במקדש (ויקרא כא, 23-17), או שמא ההזאה תקינה כיוון שבעת תחילתה של הפעולה היה הכהן שלם וכשר?

את הצורך בהגדרת פרק הזמן המדויק שבו מחשבה שלא לשמה עלולה לפסול את הקורבן ניתן להבין, אולם מדוע מביא התלמוד סיפור כה מזעזע כדי להדגים זאת? הסיטואציה הלימודית בה מונח על שולחן הדיונים כהן קטוע יד ומדמם, בעוד תלמידי החכמים עומדים סביבו ומתווכחים בשאלת כשרות הקורבן, מזכירה לי מדרש חריף וביקורתי מן הספרים.

בין הפסוקים המצווים דיון מוות לרוצח נמצא הכלל הבא: "וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ. וְלֹא תְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ כִּי אֲנִי ה' שֹׁכֵן בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר לה,34-33). על פסוק זה מוסב המדרש הבא: "מגיד הכתוב ששפיכת דמים מטמא הארץ ומסלקת את השכינה ומפני שפיכות דמים חרב בית המקדש" (ספרי במדבר קסא). כדי להדגים את משמעותה של אמירה זו, בוחר המדרש לספר סיפור:

"מעשה בשני כהנים שהיו שוין ורצין ועולין בכבש; וקדם אחד מהם לחברו בתוך ארבע אמות; נטל סכין ותקעה לו בלבו; בא רבי צדוק ועמד על מעלות האולם ואמר: 'שמעוני אחינו בית ישראל; הרי הוא אומר כי ימצא חלל באדמה וגו' (דברים כא, 1), בואו ונמדוד על מי ראוי להביא את העגלה - על ההיכל או על העזרות?' געו כל ישראל בבכייה. ואח"כ בא אביו של תינוק ומצאו מפרפר; אמר להם: 'אחינו הריני כפרתכם! עדיין בני מפרפר וסכין לא נטמאת'; ללמדך שטומאת סכינים חביבה להם יותר משפיכות דמים".

ביקורת על תפיסת העולם המבכרת עיסוק בטומאת סכינים על פני מה שחשוב באמת (פלאש90)

שני הכהנים מתחרים בריצה אל כבש המזבח כדי לזכות בהקרבת הקורבן. אחד מהם, כדי להקדים את חברו, תוקע סכין בליבו. תגובתו של ר' צדוק הכהן למעשה מרתקת: הוא מצטט את הפסוקים הנוגעים לטקס העגלה הערופה. טקס זה אמור להיערך כאשר נמצא מת בשטח הפקר ואין יודעים מי הרגו. על המנהיגים למדוד מי היא העיר הקרובה ביותר וזקניה אמורים לבצע את הטקס: "וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא עֶגְלַת בָּקָר ...וְהוֹרִדוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא אֶת הָעֶגְלָה אֶל נַחַל אֵיתָן ...וְעָרְפוּ שָׁם אֶת הָעֶגְלָה בַּנָּחַל ...וְכֹל זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא הַקְּרֹבִים אֶל הֶחָלָל יִרְחֲצוּ אֶת יְדֵיהֶם עַל הָעֶגְלָה הָעֲרוּפָה בַנָּחַל. וְעָנוּ וְאָמְרוּ יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ" (דברים כא, 7-3). כלומר, זקני העיר לוקחים אחריות על הנרצח בו בזמן שהם מכריזים כי אינם אחראים לרצח.

באירוניה מכאיבה שואל ר' צדוק מי ייאלץ לקיים כאן את טקס העגלה הערופה ולומר בקול "ידינו לא שפכו את הדם הזה" – האם יהיו אלה ישראל העומדים בעזרה, או דווקא אלהים השוכן בהיכל?

אביו של הכהן ההרוג, המכונה במדרש "תינוק", עונה במעשהו, במובן מסוים, על שאלת ר' צדוק. האב מכריז כי בנו עדיין בחיים, אך שמחתו - כך מדגיש המדרש - נובעת מכך שהסכין לא נטמאה. את הסיפור כולו מסכם המדרש בכאב רב: "ללמדך שטומאת סכינים חביבה להם יותר משפיכות דמים". מכאן שאנו, בני האדם, שחשובה בעינינו טהרתה של הסכין יותר ממותם של בני אנוש, אחראים על קיומה של שפיכות דמים .

ניתן לקרוא את מעשה האב באופן חומל: הוא מגלה שבנו עדיין בין החיים ומבקש להצילו, אך השפה היחידה בה הוא מורגל, ככהן המשרת בקודש, היא שפת הטומאה והטהרה. אין זה מעיד בהכרח שהוא חושש לטומאת הסכין יותר מאשר לחיי בנו, אלא רק שאין לו הכלים הרגשיים להתמודד עם כאבו ברגע זה. פרשנות זו אמנם מסירה את האחריות לעיוות המוסרי – קרי: העדפת העיסוק בטומאה ובטהרה על פני תשומת הלב לבני האדם – מעל האב, אבל היא מדגישה ביתר שאת את האחריות הקולקטיבית של העם, וליתר דיוק של התרבות הכהנית. תרבות זו עסוקה כל-כך בסכינים ובדם עד שאינה מצליחה לראות דבר מלבדם. אפילו לא את האדם, ובמובן מסוים – אפילו לא את אלהים, שלפי הפסוק העומד בבסיס המדרש "שֹׁכֵן בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".

אמנם המדרש בספרי מבקר באופן ישיר את "הווי" בית המקדש, אולם נדמה לי כי יש בו יותר מרמז לביקורת על תפיסת העולם המבכרת עיסוק בטומאת סכינים ובפרטי הלכות על פני התבוננות מעמיקה וישרה בדברים החשובים באמת. תפיסת עולם זו אינה נחלתם של כהנים בלבד.

חכמי המשנה והתלמוד ראו עצמם טובים יותר מן הכהנים: הכהנים מקבלים את תפקידם בירושה ואינם צריכים להוכיח עצמם בשום דרך על מנת להתקדם בתחומם; תלמידי החכמים, לעומת זאת, נבחרים אחד אחד על-פי מעלותיהם וכישרונם, והחיים בבית המדרש מזמנים להם מבחנים רבים למידותיהם, יכולותיהם ומעמדם. הבדלים אלה, המודגשים שוב ושוב בספרות חז"ל מחייבים לשאול: האם – כקבוצה וכמייצגי תפיסת עולם - מצליחים תלמידי החכמים לעמוד במבחן שמזמן הדיון על הזאת הדם כאן? אמנם ר' ירמיה אינו חלק מה"מיינסטרים" התלמודי וגם כאן אין שאלתו זוכה לדיון מעמיק, אך האם אין בעצם הבאת שאלתו ביטוי מקביל למעשה האב במדרש? האם באמת שונה העיסוק בשאלת כשרותו של הקורבן בעת שהכהן קטוע היד מדמם וכואב, משאלת טומאת הסכין בליבו של הנער המפרפר?

הרבה תמר דבדבני מלמדת ספרות חז"ל ב"קולות" ובמכינה הקדם צבאית של התנועה ליהדות מתקדמת ביפו. מנחה  בשיתוף עם אלה ארזי את "אותמונה"בבית אבי חי. 

לתגובות: editor@bac.org.il