אור, אדם, אדמה

הרב מנחם פרומן

05.03.13

כמו בכל כך הרבה מקרים אחרים, גם בשאלת היחס לארץ ישראל הגישה של הרב מנחם פרומן, שהלך אמש לעולמו, האירה את הדברים אחרת מכפי שהם נראים במבט ראשון

נראה לעניות דעתי להציע שמה שיכול עם ישראל היום להוות אור לגויים הוא בהעלאת הערך של הדבקות בין עם לארצו, בין אדם לאדמה.

בתור אחד מדור המייסדים של גוש אמונים יכול אני להעיד שבימי הייסוד של תנועת ההתיישבות ביש"ע, הדגל שלנו היה פרק אחד בדבריו של הרב חרל"פ, תלמידו של הרב קוק. בפרק זה אומר הרב חרל"פ שאם כי המצוות כולן מחייבות אותנו בכל דור ודור, כמובן, לכל דור ישנה המצווה המיוחדת שלו; במצווה זו דווקא מבטא הדור את עצמו. בדור החשמונאים, למשל, המצווה המיוחדת היתה ההתבדלות מעולם הגויים והמלחמה ברוח העבודה הזרה של היוונים. ובדורנו, כך היינו קוראים בהתרגשות בימי הייסוד של גוש אמונים, המצווה המיוחדת לדור היא יישוב ארץ ישראל. בדורנו, הפעולה האמונית העיקרית היא החיבור מחדש של עם ישראל לארצו.

נדמה לי שבדרך כלל הדבקות של תלמידי הרב קוק והרב חרל"פ בארץ נתפסת כעניין היוצר חיץ בין ישראל ובין העמים. הדבקות של החוג שלנו - גוש אמונים - בארץ ישראל נתפסת כלאומיות העומדת בהתנגדות ללאומיות הפלסטינית, ובמתח עם רוב אומות העולם. אבל, הדברים הם לא תמיד כפי שהם נראים במבט ראשון.

הדבקות של עם ישראל בארץ ישראל תחזיר את אומות העולם אל הסוד הגדול? (פלאש90) לעתים, בתוך דבר יש פוטנציאל גם להיפוכו. דבר זה לומד אני, למשל, מההתלבטות שמייחסים חז"ל לאברהם אבינו כשקיבל את הציווי למול את עצמו. ברית המילה, כידוע מימי השואה, היא הדבר המבדיל - אפילו מבחינה גופנית - בין יהודי לגוי. ואברהם אבינו, שחז"ל רואים אותו כמכניס האורחים האולטימטיבי, חשש שבעקבות ברית המילה שיעשה יתרחקו ממנו בני שאר העמים. כך אומר המדרש (בראשית רבה, מ"ז): "אמר אברהם - עד שלא מלתי, היו העוברים והשבים באים אצלי, תאמר משמלתי אין באים אצלי?!". הרי כל מפעלו הרוחני של אברהם לפי חז"ל הוא קבלה בביתו של בני עמים אחרים. לכן חשש שעל ידי שיהיה נימול ונבדל משאר בני האדם ייווצר חיץ בינו ובין שאר בני האדם.

רבות מחשבות בלב איש ובעצת ה' היא תקום. הנה, מסמיכות הפרשיות אפשר ללמוד שלא קרה דבר זה, אלא היפוכו. הפרשייה המספרת על אברהם כמכניס אורחים (תחילת פרשת וירא) נמצאת מיד לאחר הפרשייה המספרת על אברהם אבינו שנימול. דווקא המילה משכה אליו את האורחים. וכך לשון המשך המדרש: "אמר אברהם לאחר שמלתי עצמי הרבה גרים באו להדבק בזאת הברית".

אם יתמיד עם ישראל בדבקותו בארצו, יש בכך פוטנציאל למשוך ולקרב אליו את שאר העמים. כידוע, היחס של העמים אל ההתנחלות היהודית בארץ ישראל נובע מהלך מחשבה כללי שנעשה דומיננטי ב"ציבור הנאור" באירופה ובארצות הברית. לפי הלך מחשבה זה, אחיזה של עם בארצו היא הביטוי המובהק ביותר לאגואיזם לאומי צר אופקים. האדם הנאור הוא איש העולם הגדול שאינו תקוע במקומו. אבל ישנה אפשרות הפוכה: דווקא הקשר בין העם לארץ יעניין וירתק את אומות העולם. הדבקות של עם ישראל בארץ ישראל תחזיר את אומות העולם אל הסוד הגדול הנמצא לא רק בבסיסה של התרבות היהודית, אלא גם בבסיסן של רוב תרבויות העולם: הקשר בין אדם לאדמה.

דבר זה אני לומד מפרק בספרו של הרב קוק (שהוא, כידוע, מקור ההשראה הגדול בשביל החוג שלנו) "אורות". וכך אני קורא בספר "אורות", במאמר "אורות ישראל", פרק ו' אות ה', קנ"ט: "מפני שבכוח של הרוחניות הנוגע לרצון של הקיבוץ הלאומי נטמא ישראל על ידי טומאת עבודה זרה, נתחלחלה הטומאה כל כך עד שהיה הכרח לשבור הכול ולא היתה הנטייה יכולה להתקיים בטהרתה כי אם בהיותה מפני אמונה וקדושה של עולם הבא". כאן אני קורא ברב קוק שהלאומיות נטמאה, וטומאת הלאומיות היא שהביאה לידי גלות ישראל מארצו ולתנועה שעשה עם ישראל מלהיות עם היושב בארצו בעולם הזה אל היותו עם רוחני של אמונה וקדושה של עולם הבא. ממשיך הרב קוק: "ועתה אף שניטהר הרוח הרבה על ידי צירוף הגלויות מכל מקום הוא עדיין צריך טהרה מרובה כדי שנוכל לבוא אל הקודש בכל בחינה שבכנסת ישראל, כי לפעמים רוח לאומי יהיה כרוך ברוח של טומאה ושל רשעה עד שישפיע רשעות גם על הדבקים בו".

גם היום עדיין יכולה הלאומיות להיות קשורה לרשעה, והאנשים הלאומיים מושפעים ממנה להיות רשעים (אני, בעוניי, נזכר בכמה וכמה מן התופעות בישראל של השנים האחרונות). מי יטהר את הלאומית מטומאתה ורשעתה? ממשיך הרב קוק: "אמנם באחרית הימים כשיתעוררו ישראל לאהבת ארץ ישראל ותהיה תשוקת האומה גדולה אליה, יהיה נקל לקדש את הרוח, מפני שרעיון הקדושה קשור הרבה בארץ ישראל, כמו שעצם הקדושה בפועל נעוצה בה. על כן תטהר (ארץ ישראל) גם את הרוח (הלאומי) אשר נפגע וקלט בקרבו איזה זיהומה כי 'וכיפר אדמתו עמו' כתיב".

"לעתים בתוך דבר יש פוטנציאל גם להיפוכו". הרב פרומן
לומד אני מהרב קוק שהלאומיות תטוהר מטומאתה ומרשעתה דווקא על ידי ארץ ישראל. דווקא הדבקות של עם ישראל בארצו תחולל את המהפכה הזאת. במקום שתהיה הלאומיות מקור לרשעות אגואיסטית, היא תהיה מקור לטהרה. "ארץ ישראל שייכת לעם ישראל", הרי זאת אחת הסיסמאות של חוגי המתנחלים. אבל מה פירוש צירוף מילים זה? אפשר להבין אותו כביטוי של אגואיזם רכושני המנכס לעצמו את האדמה, אבל אפשר להבין אותו בדיוק ההפך: עם ישראל מתבטל אל ארצו. ארץ ישראל היא המקום שבו יבטל עם ישראל את האגואיזם הלאומי השלילי שלו. בכמה וכמה מקורות בישראל ובעמים מדמים את הארץ לאישה; חתונה: גבר נושא אישה. מה פירוש ביטוי זה? אפשר לראות בו רכושנות אגואיסטית של הגבר המשתלט על האישה (כך הגדיר ז'אן פול סיטרא אחרא-סארטר): האהבה היא הדרך להשתלט על גופו ועל נשמתו של הזולת, אבל ההבנה הפשוטה של האהבה היא הפוכה. האהבה היא הדרך להתבטל ולבטל את האגואיזם שלך. הגבר הנושא אישה עושה זאת מפני שאיננו רוצה לחיות בבדידות, באגואיזם, אלא הוא מחפש מקום להתבטל אליו.

האור של הקשר בין אדם לאדמה יכול להיות האור של ישראל לעמים.

משהו מן האפשרות הזאת ביקשנו אשתי ואני להביא בספר שירים שהוצאנו בחסדי השם, שירי אהבה לארץ. את אחד השירים האלה רציתי להביא כאן. השיר בנוי על הזעקות "הושענא", שזועק יהודי מאמין במשך חג הארץ, חג הסוכות (החג שבו הוא יוצא מביתו וחוזר אל המגע הראשוני אל הארץ). השיר נכתב בעקבות טיול של אשתי ושלי במדבר יהודה. בשיר זה הניגודים נפגשים. דווקא ההתקשרות לארץ מקשרת את היהודי אל הערבי.

אני והוא

וארץ שלמה גוזרת

בין נדודיו

לבין אחיזתו בחול הזה

בחום הזה

הוא מותך אל הסלעים

מה זהואני מוטח אל ההשתוממות

מחבר את המצוקים הקשים

ואת השביל העמוק

שלי בבטן הרכה של הוואדי

ודאי יש מה כמו

מחזה