האם רעש האדמה בהאיטי, שבו נהרגו עשרות אלפי בני אדם, הוא ענייננו כיהודים? האם זה תפקידנו למחות נגד שלטונה של סין בטיבט? האם מותר לנו להפנות עורף למבקשי המקלט מסודן ומאריתריאה, שעומדים בשערנו? היכן עובר הגבול בין הסוגיות שיש לנו עמדה ואחריות כלפיהן לבין מה שאינו מענייננו כלל?
" להיות יהודי היא קודם כל עמדה מוסרית כלפי אדם ועולם, והיא לא נוגעת רק למה שיהודי אלא לכל מה שנברא תחת השמש. " אנחנו רגילים שאין יהודי מתפלל אלא על ישראל, ואין יהודי מציע נדבה אלא לעניי עירו, ואין יהודי מזיל דמעה אלא על יהודי אחר. אנחנו ואפסינו עוד. אנחנו ממררים על הגויים שאינם נוהגים בנו ברחמנות, אבל כיצד אנחנו נוהגים בהם? האם אכפת לנו מהם בכלל?
כה אמר הנביא ישעיהו: עם ישראל עתיד להפיץ אור בעולם. תורת ישראל תהיה לישועה לא רק ליהודים, אלא לעמים כולם. שוו בנפשכם מין יהודים כאלה, מפיצי אור, רופאים של העולם, שבכל מקום שבו הם נמצאים שורה הברכה ורבים המעשים הטובים.
אלא שמאז שניתן החזון היפה הזה מפי ישעיהו עברו עלינו 2,000 שנות גלות ורדיפות. הבדלנות וההסתגרות היו לנו לטבע שני, עמים זרים מהלכים עלינו אימה, והמחשבה שאנו יכולים להיות חלק מכלל העמים - ועוד יותר מזה, לתרום ולהשפיע טוב - נעשתה ממש מופרכת. מי שרואה עצמו אביון ונרדף בוודאי לא יכול לדמות את עצמו כמי שמשפיע ונותן.
ליהפך מישות רוחנית לישות גשמית
במרוצת השנים לבש הביטוי "אור לגויים" משמעות של "להיות למופת", שעמי העולם יישאו אליו את עיניהם. נהיה נבדלים לעצמנו, כאותם גרמי שמים המאירים על העולם מרחוק ואינם חלק ממנו ממש. לא "להיות ישועתי עד קצה הארץ" אלא להראות ישועתי או להדגים אותה.
לתפישתי, להיות אור לגויים אין פירושו להיות טובים מהם, אלא להיות טובים כלפיהם. אור לגויים הוא עמדה של אחריות כלפי האחר, מתוך ההבנה של הסגולה המיוחדת שניתנה לנו, וחובתנו לעשות בה שימוש לטובת הכלל. איך אפשר לתקן את העולם מבלי לקחת בו חלק, מבלי לתפוש את העולם על כל יושביו כישות אחת שלה איברים שונים, שלכל אחד מהם מהות שונה ותכלית שונה אבל כולם קשורים זה בזה בקשר של חיים?
כדי שנוכל להיות באמת אור לגויים אנחנו צריכים לשוב מהגלות. לא רק מהגלות הפיזית, אלא בעיקר מהגלות הנפשית. רק כשנפסיק לתפוש את עצמנו כחלשים, אביונים, דחויים ונרדפים, כשנלמד לראות עצמנו כחזקים ועשירים - הן מבחינה חומרית והן מבחינה רוחנית - נוכל להשפיע על העולם.
המשמעות האמיתית של קץ הגלות ושל שיבת ציון היא לחזור אל הארצי, ליהפך מישות שקיומה הוא רוחני לישות שיש לה קיום גשמי ונטוע באדמה. עלינו להיות ישות שפועלת ונוכחת בעולם ובין העמים: דורשת את זכויותיה, אך גם נושאת בעול האחריות הקולקטיבית.
להיות יהודי היא קודם כל עמדה מוסרית כלפי אדם ועולם, והיא לא נוגעת רק למה שיהודי אלא לכל מה שנברא תחת השמש. כיהודים אנחנו מצווים לנהוג מידת הצדק והחסד כלפי כל אדם באשר הוא אדם, וגם כלפי בעלי החיים ועצי השדה. אם רחקנו מהוויית העולם והעולם נעשה לנו זר, אין זה אלא מפני שהתרחקנו מעצמנו ומהמהות האמיתית שלנו. כשנזכה לקיים בפשטות ובתמימות את המשפט "ואהבת לרעך כמוך" – איזה אור גדול ישטוף את העולם!
עלמה זהר היא מוזיקאית ויוצרת
