בשקט-בשקט פעל בארץ במשך שנים משורר יוצא דופן. הוא לא התקיים בצל השירה, אך גם לא במרכזה. דיבורו לא עמד בקנה אחד עם הזרמים המרכזיים של שנות החמישים והשישים והשבעים. הוא לא סתר אותם, אך הוא דרש התעכבות ושהות מול מופעים בוהקים יותר, לכאורה ושלא-לכאורה, של דיבור שירי באותן שנים. נכון יהיה לומר תמיד שכל שירה היא מופע חריג, מעשה חריג של אדם חריג, ובכל זאת, יש איזו חריגות כפולה בשירתו של עוזר רבין, כמי שפעל בתוך אטמוספרת-שירה משתנה כל כך במשך שלושה עשורים.

כשבוחנים את לשונו של רבין, מוצאים שהאופי המתכסה שבה הוא מהותי לה, כמעט מוליד אותה, כאשר הנרטיב הגס של השירה במשך שלושה עשורים הוא דווקא נרטיב של התערטלות. כמובן, יש בקביעתו של הנרטיב ככזה בעייתיות גדולה (מהן הפרסונות של יונה וולך למשל אם לא התמודדות אחרת עם מהות הגילוי-כיסוי בלשון?), ובכל זאת – מופעה של המילה "אני" בתוך השירה החל להיות נגיש יותר ויותר, אינדיבידואלי יותר ויותר, כאילו מדבר המשורר מקרן רחוב. ממד זה לכאורה, לא קיים בשירתו של רבין, המתווכת כמעט תמיד מתוך מראות ההוד הסובבים אותו, הנושקים למטאפיזי.

בסופו של דבר, גם שירתו של רבין בונה מהלך כזה, וזו בין השאר הסיבה לחיותה ולכך שאין בה שום ממד אנכרוניסטי. גם רבין טווה מהלך גדול מהתכסות לערטול, מהסתתרות להתגלות, אלא שהדרך הלשונית שבה הוא נוקט מעמידה עולם ייחודי. רבין כמו הולך הרבה-הרבה אחורה כדי להגיע אל הקדימה הזה, בבחינת מטוטלת, המגייסת אל שירתה את מהפכות תחילת המאה העשרים – האימאז'יזם והאימפרסיוניזם והסימבוליזם – כדי לדבר את הזמן האחר – הזמן שלו.

אמן המיפוי הגיאוגרפי

בקובץ "הולך סובב הולך" מ-1982, המקיף כרונולוגית את שירתו שנכתבה במשך ארבעה עשורים, נרשם איזה דיוקן. דרכו נפתחת בסימן אימאז'יסטי, המזכיר לפרקים קטעי שירה של דוד פוגל. אלא שאם פוגל נמנע כמעט מן הדיבור הישיר של האני, עושה רבין צעד נוסף ומצמיד ביניהם ומחבר להם ממד מטאפיזי שכמו מאחה אותם ליחידה אחת.

על יקוד השקיעה השלג יורד / והפצע החי מאדים ומהל, / הוא עוטני יגון / והצליל הרוטט / בלבבי מתגבר ועיני ערפל.

(מתוך: "זמר")

ה"זמר" שרבין יוצר בשירתו נולד מתוך השלג היורד על יקוד השקיעה – כאן הפצע. התלות היא התנאי, ומתוך כך נולדות עיני ערפל. פרחי אפלה דובבים, / צחוקו של ליבי הנסער. / זוהר עולה בעצים הכפופים, / תולה בם שקטו המואר.

רבין, בשירתו המוקדמת, הוא אמן המיפוי הגיאוגרפי-אטמוספרי של הדיבור השירי. יש תנאים שמתוכם הוא חל, והדובר כמו אמון על חשיפתם. כך נבראים לנו שני עולמות: עולמו הפנימי ועולמו החיצוני, ובה בעת שהם נבראים מתגלה כמה הם כפילים זה של זה ומוכפלים זה בזה. נוצרת הזדמנות להביט ברב-ממדיות של הלשון, ביכולתה לפרוש את הפיצול הקיומי כרגע רב-קיומי. הלשון של הקיום הפנימי נמשכת החוצה; הלשון של הקיום החיצוני נמשכת פנימה, ושתיהן מופעלות הדדית בכוח משיכה חזק.

אלא שאם להתבונן ברבין המאוחר יותר, זה הנושק כבר אל שנות השמונים, פתאום נולדים בצל המילים ספק והתנשלות, והדיבור סב הצדה וכמו בוחן את עצמו ממש.

איזה זר-פרחים!

פירוק הרֶקֶם למילים, פֵּרוך המוח
להנסיח חשיכה
בצבתות סמלים. איך לצמוח אוכל?
גם בחיקךְ

תפוסות מלקחיים
לא תעצמנה העיניים –
מונות כל זיכרון, מגנות כל שיכחה.

חשבון כל צעד וצער ספור,
מרוח על דף,
סבכים עקשי פיתול קרעתי מעפר
בסכיני ניתוח עקומות מַחְשָב –

שורשי עיניים, נימי הדם שלאנקת היצור
אשר מתחת צלם האדם,
פיצלתי, עיינתי במאזניים
להניע לשונם.

מעבר לזכוכית, בחלל מלאכותי,
קרוּנַת פנימיה
שרויה לה מלכותי –

גם לא טיפת עפר.
במה זה אכסה שנית
מערומי הרְטטים
ולשם מה?

אשר ק?רַע, נחשף, שוּמר,
ביד נמהרת, קרה אבל כפויה,
מיני שדה נחפר – הנהו פה.
לראות קורא.

איזה זר-פרחים
זר-יפעה!
הלאה ממנו! קסם בו!
נצלה לעד באמנות המקפיאה,
לא ייבול ולא יפרה.

יש איזה ספק שנולד לגבי אפשרותה של הלשון לשמש במה רב-ממדית, מטאפיזית, לתנועה הרב-קיומית של האני. יש איזה חשבון נוקב

שהדובר בא עם עצמו כדי לראות את מעשהו. הנגישות של החוץ אל הפנים ולהפך, שהיתה התנאי לשירה המוקדמת, עולה כאן כשאלה מהותית. זר הפרחים נוצר עדיין, אך נולד עימו גם מחיר של חי?ת. הקפאת הנס בצורת מראָה היא הקפאה בנצח, אך עכשיו שאלתו הקשה של הדובר הנובעת מזה היא "איך לצמוח א?כל?", והשאלה הזו מהדהדת. יותר מכך – מה שנזל זה לתוך זה, אותם פרחי אפלה שדובבו את הלב הנסער, נשקל עכשיו לפרטים משני צידי המאזניים.

על יקוד השקיעה השלג יורד / והפצע החי מאדים ומהל

אם ראינו את וי"ו החיבור בשתי השורות הללו כוי"ו הצירוף, עתה היא הופכת לוי"ו ניגוד. יקוד השקיעה והשלג היורד מצויים על כף אחת של המאזניים והפצע החי על הכף השנייה: כבר לא יחד בכפיפה אחת, אלא עומדים זה כנגד זה, מביטים ממרחק בהשתאות, בספק.

במקום שבו עולה הממד הזה שבלירי – יש הכרה במסכה, ומכאן אפשרית גם תנועת ההסרה המהותית כל כך שרבין עושה אותה בתחכום ובקשב רב, לא כהתערטלות מוחלטת – משום שכזו בלתי אפשרית – אלא כבריאת עולם שניתן וצריך להתבונן במרכיביו, לשאול עליהם, בבחינת הסתתרות-הצצה-הסתתרות. מן העולם הסמיך שבו נמהל הכל, מגיחה אל קדמת הבמה סכין הניתוח. תנועת החיבור, הצירוף, האיחוי, שבתחילת הדרך, הופכת לתנועת הפיצול, הקריעה, החשיפה.

אילו

אולי היו העיניים רואות
אילו היו מרחפות,
אך מה אעשה לעיניים מתכהות
מלהינעץ, להיאחז ולא להרפות?

אולי הייתי שומע דיבר
אילו לא מילאתי פי דברים,
אך מה אעשה למפרפר
בי אימה באין מילים

לרדוף מילים ולהדוף
את צל-צילי הדממה
במילים על מילים?...

שיר זה נכתב בין לבין. הדיבור נד בין האילו לאולי. מילה המורכבת מאותן אותיות בוראת עולם לשוני שונה לגמרי. האולי כמו מעיד על הדרך שאליו ילך הדובר מתוך השיר הזה, האילו – על ערש שירתו, כשמילא פיו דברים והדף את צילי הדממה במילים על מילים. תנועת ההתכהות שעולה פה מסמנת בין השאר את המעבר הזה.

אלא שיש לזכור, שגם שירתו המוקדמת של רבין העמידה בדרכה, מתוך הסמיכות הזו, דיוקן ייחודי. בשירו של פגיס, "הפורטרט", מבקש הדובר לרשום דיוקן של ילד, אבל היד אינה יכולה לקבע את דמותו על דף משום שהזמן החומק מזקין אותו לנגד עיניו. גם את דיוקנו של עוזר רבין קשה לרשום, גם הוא חומק כל הזמן מבין ההגדרות, ואולי זו אחת הסיבות להתקבלותו היחסית ולמידת ההיכרות המועטה עם המשורר המבריק הזה. יש משהו בלשון השירה הזו החומק מכל הגדרה ממשית, ויש משהו בעולם שהוא מעמיד, שהוא בלתי-אחיז ממש, לבד מן הרגע המרושל לכאורה, העשיר מבחינה חווייתית-לשונית, שמוליך בדרך-לא-דרך אל עולם פנימי שאין לו סוף.

מילים

תלויות בלא-ניע וקוראות
לקורא להניע
פנים לִפְנים
פנים נוגעות בו
ונמוגות להחיות בו
בי מוגן
מצילת חיֵי
חלוף בדיוקן לִפְנים
דיוקן 

*