הכל נוצר במעשי ידינו

ד"ר מאיר בוזגלו
06.02.11

עוני, גירושים, מערכת חינוך חלשה, קרייריזם עיקש - כל אלה בנפרד אינם בהכרח בלתי נסבלים. אבל כשהם מתקיימים במקביל, גדל הסיכוי שבני הנוער ייעקרו מהמסלול הנכון. ד"ר מאיר בוזגלו לא מחפש אשמים - רק מזכיר לנו שהאחריות היא שלנו

בני הנוער שאנו מכנים "מנותקים" יוצאים לחיים מוקדם. מצפות להם שוטטות, מקריות ואגביות. הם לא זכו לברכת הדרך, ואורבות להם חיות רעות ופורעניות המתרגשות על העולם. אפשר להציג את זה באופן אחר: החברה דוחה את ילדיה, מנכרת את האהובים, התמימים והנקיים בשותפיה. ילדים אינם פירות או עלים, ואין זה מטבעם לנשור. אבל יש מערכות שבהן שיעורי הנשירה הם מה שהם, וזו הסטטיסטיקה שלה נצפה גם בשנה הבאה, כשכל המחזור ישתנה.

 

" כולנו שותפים במידה זו או אחרת לגורל צאצאינו. מה שעושה את העניין לבלתי נסבל הוא שקשה להצביע על אשמה. " אין זה נכון להאשים. קודם לכל יש להצטער ולבכות מרה על מה שאנחנו גורמים לעצמנו. לא מדובר במגזר זה או אחר, לא יעזור לך אם תהיה דתי או חילוני, יהודייה או ערבייה. כדאי להסתכל ימינה ושמאלה: בני נוער צורכים אלכוהול, מעשנים, נוהגים באלימות. אפשר להרחיב את המבט: תרבות גירוי שאינה נותנת מנוחה לרגע, הורים שלא מגיעים לילדיהם. עוני, גירושים, מערכת חינוך חלשה, קרייריזם עיקש - כל אלה בנפרד אינם בהכרח בלתי נסבלים. באותו אופן, הפקרת הילדים לטלוויזיה ולאינטרנט, מבנה העיר והאנונימיות השולטת בה, מונחים מלאכותיים כמו "זמן איכות", ריטלין - כל אלה פוגעים בילדים, אבל אינם דנים אותם בהכרח לניתוק וניכור. אבל צירוף של כמה מהם, נניח הזנחה, עוני, תרבות של גירוי בלתי פוסק - והניתוק עשויים להיות מכת מחץ שעוקרת את הילד מהמסלול שלפניו, אם בכלל היה מסלול כזה. זה לא המקום להציע דיאגנוזה או פתרונות, אבל חשוב שנקרא לילד בשמו: הכל נוצר במעשי ידינו, ומסתיים באובדן שליטה.

 

כשאני חושב על נוער מנותק, אני נזכר בסוגיית בן סורר ומורה, שמוזכרת בספר דברים: אם הבן עובר על מצוות כיבוד הורים, מצווה התורה על הוריו להוציאו להורג בסקילה. רבים התקשו להבין את ההוראה הזו: מה חטא הבן? מדוע מגיע לו עונש כה חמור? לבסוף צימצמו חז"ל את ההוראה עד לביטולה. אך מדוע נכתבה הפרשה מלכתחילה?

 

ככל שאני מעמיק בעניין, ברור לי שהיא רצתה ללמד אותנו משהו. בן סורר ומורה הוא תוצאה של הוריו. הם רחמנים בני רחמנים כשמדובר בסקילת בנם, אך הכתוב מנסה להזכיר להם שבחטאים הקטנים של הזנחה ובחוסר תשומת לב לחינוך בנם - הם כבר התחילו בסקילתו. פרשת בן סורר ומורה אמורה להעיר אותנו. כולנו שותפים במידה זו או אחרת לגורל צאצאינו. מה שעושה את העניין לבלתי נסבל הוא שקשה להצביע על אשמה. לפעמים יש אשמה, לפעמים היא חמקמקה ולא ברורה. במקרה זה עדיף לחשוב על תיקון, בלי לעבור דרך הטקס של מציאת האשמים.  

הכותב הוא מרצה בחוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית.

עוד בבית אבי חי