גאולת ההווה

יציאת מצרים והאירועים הקשורים בה משמשים כמפת דרכים וכאסמכתא לגאולה עתידית. אבל מטרתם של זכרון העבר ("בניסן נגאלו") והתקוות לעתיד ("בניסן עתידין ליגאל") היא לאמץ את רוחנו ואת היאחזותנו בחיינו כאן ועכשיו, לעורר אותנו לעשותם למשמעותיים יותר

בקידוש לליל שבת מוזכרת בריאת העולם בסמוך ליציאת מצרים. הגאולה מעבדות מצרים מוצגת כעניין טבעי הכרוך בַּסדר הקוסמי ממש כמו בריאת העולם. וכשם שהגאולה ממצרים קשורה בתודעה היהודית לבריאה, כך היא נקשרה בגאולה העתידית. רבי יהושע אמר: "בניסן נגאלו – בניסן עתידין ליגאל" (בבלי ראש השנה יד, ע"ב).

העובדה שגאולת מצרים מוזכרת בסידור התפילה עשרות פעמים מעידה על מרכזיותה. משמעותם של ההצלה ממצרים, נס בקיעת ים סוף וההובלה הפלאית של העם במדבר, חורגים בהרבה מן האירועים עצמם. אירועים אלה, הקשורים בלידת העם, משמשים מעין מפת דרכים לגאולה עתידית וכאסמכתא לכך שזו תגיע. עיון בהגדה של פסח מראה כיצד ארגו חכמי הדורות במצווה המיוחדת לפסח - סיפור יציאת מצרים - את תקוותיהם לעתיד. לדוגמה, את ליל הסדר חותמת הקריאה שנוספה בימי הביניים: "לשנה הבאה בירושלים", וכשתקווה זו נראתה בת השגה, הוסיפו לה בעת החדשה הקריאה המשיחית –  "הבנויה".

מוזכרת בסמוך לבריאת הולם. יציאת מצרים

בבסיסו של קישור זה בין עבר ועתיד עומדת האמונה שהעולם בר גאולה הוא, שהקלקולים והעוול שאנו רואים סביבנו – בני תיקון הם. תפישת העולם החיובית והאקטיבית הזו אפיינה את התרבות היהודית לדורותיה, ובמידה רבה אפשרה ליהודים לשרוד את אימֵי תולדותיהם. בבסיסה של תפישת עולם זו עומדת גם ההבנה שלמעשינו יש משמעות; אין אנו אורחים חולפים בעולם, יש לנו מחויבות להותיר בו את טביעות אצבעותינו הטובות.


שני טיפוסי גאולה
לאורך ההיסטוריה, יהודים רבים בלטו כמתקני עולם. שיעורם של היהודים בקרב פעילי זכויות אדם, פעילים לזכויותיהן של הנשים, לוחמים למען צדק חברתי ופעילים סביבתיים – גדול בהרבה משיעורם באוכלוסייה הכללית. פניהם של גילויי הגאולה המיוחלת שונים זה מזה, אולם משותפת לכולם הוא עצם בקשתה. אני נרתעת בדרך כלל מלהתייחס לממדים הגנטיים של היהדות, אבל לעתים נדמה שקוד קדמון מוביל יהודים לתקן את העולם, איש בדרכו, אישה בנתיבהּ.

ספק אם היתה תקופה בתולדות העם היהודי כתקופתנו, שבה החזונות של היהודים לתיקון עולם שונים הם כל כך. יש המבקשים גאולה אוניברסלית לכל באי עולם; יש הדואגים במיוחד לבני האדם שבגבולותינו, בני דתות ועמים שונים; אחרים מבקשים לזרז בניית בית מקדש בהר הבית או להחיות את חזון ארץ ישראל השלמה; יש העמלים על חיי קהילתם הגדולה והקטנה, יש המחפשים את הגאולה בכתות אלה ואחרות ויש המבקשים גאולה אישית בפרקטיקות שונות של עזרה עצמית, ומי יוכל למנותן?

 

דומני שניתן לחלק את מבקשי הגאולה לשני טיפוסים עיקריים: אלה הקוראים להביא את המשיח עכשיו, לקדם גאולה מיידית, בבחינת "אל תגידו יום יבוא, הביאו את היום". בין אלה נמנים אנשים הקוראים לקירוב מעשִי של גאולה אפוקליפטית ממש. לעומתם, יש המבקשים גאולה צנועה, המבקשים לפעול בכל מאודם ויודעים שהתוצאות תמיד יהיו חלקיות, דהויות בהרבה מהמטרה המקווה. ישעיהו ליבוביץ אמר בנוגע לשאלת בוא המשיח שהוא תמיד בחזקת "בוא יבוא". אני מבינה את דבריו כביטוי למחויבות לחיים מתוך שאיפה אמיתית לגאולה ומתוך ידיעה שהמשיח, מעצם הגדרתו, הוא בלתי ניתן להשגה. אדרבה, אולי אף נוכל לומר שאילו המשיח היה מגיע, היה בא סוף לתקוות וליצירתיות האנושית שמטרתה לתקן ולאחות. אולי הגשמת החלום היתה גוזרת מיניה וביה את דינו להישבר ולעומתה השאיפה אל הטוב נצחית היא.

 

מה נשנה
המחויבות לתיקון עולם נובעת בראש ובראשונה מהבנת המציאות כפגומה וכשברירית. בבסיסה של מחויבות זו עומדת הכרה שכדי לשנות יש צורך קבוע ובלתי פוסק לחנך ולהתחנך, להטיל ספק וללמוד. זה למעשה מה שעומד במרכזו של ליל הסדר. כולו נובע מן השאלה "מה נשתנה" ומהניסיון לענות עליה. אך מאחורי דלתהּ של השאלה הזו מסתתרת שאלה אחרת, גדולה ממנה, שאלה ותשובתה ברורה הרבה פחות: "מה נְשַנֶּה". מה מוטל עלינו לשנות בחיינו כדי לעשותם משמעותיים יותר וטובים יותר.

 

ליל הסדר הוא אירוע משפחתי מרכזי שנחגג ברוב רובם של הבתים היהודיים בישראל. התכנסות זו היא הזדמנות מיוחדת לתרגם את הדיבור על גאולת העבר לשיחה על המשימות העומדות בפנינו בבקשנו את הטוב שבעתיד. כדוגמה לכך, ניקח את הקריאה: "שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּךָ וְעַל מַמְלָכוֹת אֲשֶׁר בְּשִׁמְךָ לֹא קָרָאוּ" (תהלים עט). קריאה כואבת זו לנקמה נאמרת מאז ימי הביניים רוויי הפרעות אל מול הדלת הפעורה לרווחה, היא מסמלת את הפחד מפני הצר והאויב העשוים להימצא מאחוריה. רבים מתקשים באמירתה של קריאה זו כיום. אחדים משמיטים אותה מן ההגדה, אחרים משנים אותה ויש המשאירים אותה תוך הסברים על טיבה האידנא.

 

צורך קבוע ובלתי פוסק לחנך ולהתחנך, להטיל ספק וללמוד. ליל הסדר (פלאש90)


אני מוצאת את דבריו של הרב יהוידע עמיר בנושא זה מאתגרים ומעוררי מחשבה: "אנו מצוּוים לחוש בחרדתם ובעלבונם של דורות עברו ולהזדהות אתם. לא נוכל לחיות כמי שיצאו ממצרים אם לא נישא בלבנו גם זיכרון זה. אולם איננו רשאים להשתעבד לזיכרון האימים. איננו רשאים לייחל לנקמה ולרדיפת הגויים בידי האל, כאילו לא היו גם הם בניו ובנותיו, נבראים בצלם המצוּוים כמונו לבקש את דרך הטוב והישר. איננו רשאים להמשיך ולנהוג כאילו לא היינו עם חופשי בארצנו, כאילו לא נטלנו על עצמנו את האחריות הכרוכה בעצמאות, לפתוח פרק חדש בחיינו" (הגדה לזמן הזה: הגדת תל"ם, עמ' 106).

זכרון העבר ("בניסן נגאלו") והתקוות לעתיד ("בניסן עתידין ליגאל"), שניהם כאחד, מטרתם לאמץ את רוחנו ואת היאחזותנו בחיינו כאן ועכשיו; לא מתוך נוסטלגיה לעָבר שנגוז ולא מתוך חלומות באספמיה על עתיד מופלא, אלא מתוך קריאה להתעורר ולעורר מחויבות לעשות את חיינו למשמעותיים ולאחראיים יותר.

הרבָּה ד"ר דליה מרקס, מחברת הספר "בעת אישן ואעירה: על תפילות שבין יום ובין לילה", היא מרצה בכירה בהיברו יוניון קולג'
.


Model.Data.ShopItem : 0 6

עוד בבית אבי חי