יום הזיכרון לשבת

מכבי תל אביב נאבקת כדי לא לעלות על הפרקט ביום הזיכרון, אבל אין לה בעיה לעשות את זה בשבת. מוני אנדר תוהה: למה הישראלים מכבדים ערכים שנוצקו בדור האחרון ופוגעים בלא היסוס בברית בין אלוקים לעמו?

"טול מהיהדות את השבת - ונטלת ממנה את נשמתה"
(נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק, בג"ץ 5016/96)

 


מתוך הסרט "מרכבות האש".
בתחילת שנות ה-80 של המאה שעברה יצא לאקרנים הסרט "מרכבות האש". גיבורי הסרט היו שני חברים בריטים, אצנים למרחקים קצרים: אריק לידל, בן למשפחה נוצרית אדוקה מסקוטלנד, והרולד אברהמס, יהודי שהתקבל ללימודים באוניברסיטת אוקספורד, מעוז האנטישמיות ושנאת הזרים באותה תקופה.

 

שני החברים שואפים לזכות במדליית הזהב במרוץ ל-100 מטר במשחקים האולימפיים בפריז של 1924. רק כשהם מגיעים לצרפת, הם מגלים כי ריצת חצי הגמר נקבעה לשבת, ומרוץ הגמר - ליום ראשון.

 

אברהמס היהודי כלל לא מתחבט אם לחלל את יום המנוחה היהודי, רץ בעיצומה של השבת ואפילו קוטף את המקום הראשון בריצת הגמר. דווקא לידל הנוצרי מעדיף לוותר על התחרות שנערכת ביום ראשון הקדוש שלו, למרות הלחצים החזקים של בית המלוכה הבריטי ועסקנים מקומיים "להביא כבוד לבריטניה" על חשבונו של אלוהים. עברה כמעט מאה שלמה, ובמצבה של השבת היהודית כמעט לא חל שינוי לטובה.

 

התחבטתי ארוכות אם לכתוב את הטור הזה, כדי לא ליצור מצג שווא כאילו יש לי בעיה עם אופיו של יום הזיכרון לחללי צה"ל. ההפך הגמור הוא הנכון. מבחינתי, מדובר באחד הימים הקשים בלוח השנה היהודי. אני מכבד ומוקיר את זכרם של יותר מ-20 אלף בנינו ובנותינו שמסרו את נפשם על הגנת הארץ ועם הקודש ובוכה במסתרים עם יקיריהם האבלים.

 

עם זאת, אי אפשר להתעלם ממבחן התוצאה שהתוותה הציבוריות הישראלית בשבועות האחרונים סביב השאלה מתי מועדון הכדורסל של מכבי תל אביב, הקבוצה של המדינה במיל', יכול לשחק כדורסל במשחקי הפיינל פור. ביום הזיכרון חלילה וחס מלחשוב בכלל לעלות על פרקט עם כדור. בשבת קודש תביא שלוש שקיות גרעינים ואל תשכח לשים את הבירות במקפיא.

 

נכון, הרבה מים זרמו בים התיכון מאז אמרו כי אפילו הדגים בים של סלוניקי נחים בשבת כמו כל עובדי הנמל היהודים; מרכזי הבילוי והקניות פתוחים ביום השביעי; וכדורגל - כמו שקובע הפתגם העממי - משחקים משבת לשבת. ובכל זאת, לא בכל פעם מזמנת המציאות הזדמנות להעלות למגרש, למשחק של אחד על אחד, יום ישראלי מול יום יהודי. התוצאה, איך להגיד את זה בעדינות, ממש לא מכבדת את כל המשתתפים.

                גאווה יהודית אמיתית


ברשותכם אעלה כאן אפשרות היפותטית: חייל דתי שהתחנך בעולם הישיבות, התגייס מתוך אמונה באלוקי ישראל ותורתו, הקפיד כל משך שירותו הצבאי על קלה כחמורה, מעולם לא חילל את השבת שלא למטרות מבצעיות ולא פיספס תפילה גם בפאתי עזה או בביירות, עד ליום הארור שבו עלה על מטען צד או קפץ על רימון ועלה בסערה השמימה. מה יעשה לו טוב יותר על הנשמה - הידיעה שמכבי תל אביב על שלל שחקניה הזרים דורשת בתוקף לא להשתתף במשחק בידורי ביום (הנדחה) שהוקדש כדי להתייחד עם זכרו, או הידיעה שבדיוק מאותה הסיבה ישבו מיליון ישראלים מרותקים למסכי הטלוויזיה וישירו "מכבי שלנו, מכבי תל אביב", במקום "יום זה מכובד מכל ימים"?

 

אני מכבד את הרצון להנציח את יום הזיכרון, ואפילו חושב שיש כאן סוג של גאווה יהודית אמיתית הזוכרת לנצח את מיטב בניה. אך נסתר מבינתי מדוע בסיטואציות דומות - חילול של יום כמו שבת, ראש השנה או תשעה באב - המעשה אינו זוכה לדיון מחודש, לבחינה נוספת או לטיסה בהולה של קברניט הקבוצה ואוטוטו חתן פרס ישראל שמעון מזרחי כדי להבהיר לגויים שיש לנו קווים אדומים, ממש כפי שנעשה עכשיו.

 

למה אותם גופים שכה דואגים לא לפגוע בערכים, שנוצקו רק בדור האחרון, לא מוכנים לנקוף אצבע כדי לשמור על היום שזכה לכינוי "אות עולם" בין אלוקים לעם ישראל? יכול להיות שמישהו שכח לאיזה כיוון הוא אמור לרוץ?
 

עוד בבית אבי חי