כנגד ארבעה מצבי לשון

בכל מצב לשוני יש קוטב מובנה וקוטב הרסני. הדרך להגיע אל המובנה עוברת בהרסני ולהפך, ומשום הכפילות הזאת – צריך להשגיח: שלא נתחכם בלבד, שלא נשקר בלבד, שלא נאבד משמעות לחלוטין, שלא נידום לחלוטין.


1.  הלשון החכמה – הלשון המתחכמת.

 

 בוקר עכשיו והנה את לאה, אמש היית רחל.
לא לבן רימה אותי בחושך הליל,
זהתמיד כך היה, זו דרך תבל.
עכשיו את לאה, ואמש היית רחל.

 

יהודה עמיחי

 

הלשון הזו מבקשת מבנה, צורה. היא לא יכולה לדור שלא במבנה, מתוכו היא נשמעת ומתוכו משמיעה. היא מחפשת את המבנה הסדור המאורגן כדי שנקשיב. כאן למשל, המרובע כמבנה נתון, ולאחריו היכולת להפוך במעשה הלשון שתי ישויות חיות (רחל ולאה) למהות – סמל, ולהעניק להן בד בבד משמעות מילולית נוספת (למשל לאה – עייפה; למשל רחל – טהורה), אך בעיקר – לראות מבעד, לראות אחרת, להפקיע את הצורה הסוגרת כדי לומר דבר בלתי נמנע על הקיום.

 

החוכמה הזו עוברת במעשה ההתחכמות, ובמקרה הזה מיזוג שתי נשים אל אישה אחת, משחק לולייני רב-רבדים בסיפור המקראי, אך עמיחי בחוכמתו עוקף את ההתחכמות באמירה המרה, הכבדה, הממתינה בקרקעית המעשה המשויף הזה – החיים הם המהלך המתחכם הזה ההופך רחל ללאה: זו חוכמתם, ואתה בתווך.

 

2.   הלשון הרשעה – הלשון המשקרת

 

עוד הכל יסתיים בכי טוב
עוד הכול יסתיים בכי טוב
עוד הכול יסתיים
בכי טוב
בכי טוב
בכי
בכי
בכי רע

 

דוד אבידן, "סופדבר"

לשלם מחיר על השקר. אבידן

הלשון מבטיחה, ולא מקיימת. הלשון מפתה, ולוכדת, ומכה. הלשון מתגלה ברשעותה, ביכולת שלה להוליך אל אבדון. היא לוקחת מבנים מאורגנים, סדורים, צפויים, כדי לכפור בהם: היא כופרת בעיקר הזה – יש לה את חוקיה שלה, החותרים כנגד, המראים את מחירם של המבנים האוטומטיים. כך, היא יכולה, ברשעותה, למשוך למטה. אחר כך, כשמתבוננים שוב, מגלים שכבר ההבטחה יסודה בשקר. אי אפשר להבטיח דבר כזה, אבל הלשון הרשעה מפתה במבנים של הבטחה. המשפט הראשון יסודו בציטוט שהפך להרגל, בהתנגנות של משפט שהפכנו כבר אדישים לו מרוב שהוא הולך מעצמו. יש משהו מרושע בלשון כזו, שמשכיחה מאיתנו את החד-פעמי. יש להקיץ ממנה. אין לו לאבידן ברירה אלא לסיים במקום כזה, שגם הוא, לכשעצמו, מבנה אוטומטי מרושע של מצב קיומי מר. כי אבידן איננו משורר קל, ולעמוד במקום של השקר פירושו לעמוד במקום שיש לשלם עליו מחיר.

 

3.   הלשון התמה – הלשון החולמת

 

אהובתי
על רצועות המים.
קישוטי המים שושנים אור.

 

יאיר הורביץ

 

הלשון מחפשת דרכים לדבר, והדרכים לא עוברות בהכרח במבנים מאורגנים סדורים. צריך לשאול על המבנים כל הזמן, צריך לבטא את החיפוש החשוף שמסתתר תחתם. אהבה למשל צריך לומר כמו שחשים אותה. היחסים המבניים והפנים-לשוניים פתוחים כל פעם, פעורים כשאלה, מבקשים להתמלא מתוך תוכן בלתי-מילולי, בלתי מושג. זו לשון שהחוקיות שלה יכולה להיות קרובה לחוקיות החלום, שהעיקרון האסוציאטיבי שבה, החושי שבה, חזק מכל היגיון לשוני אחר – למשל היגיון בניינים, למשל היגיון תחבירי. כאן, הלשון באה אל הדובר כשם שהחלום בא אל החולם – היא מפתיעה אותו והוא מצוי במצב של אי-ידיעה, בעקיבה מתמדת. אולי, אם ירחיק נדוד – תימצא לו משמעות ודאית, עד אז היא נשמטת כל הזמן ויש לגשש אותה מתוך הטשטוש כדי לשוב הביתה. אצל הורביץ מייצר הטשטוש הלשוני, כל הזמן, חיוניות עצומה. וכשנשוב הביתה נגלה שגם לבית הזה נוספה לפחות קומה לשונית אחת הפרוצה בפראות-חלימה לכל עבר, והיא בלתי נראית.

 

 

4.   הלשון שלא יודעת לשאול – הלשון השותקת

 

האם הלשון שלא יודעת לשאול היא בהכרח הלשון שרוצה לשאול ולא יכולה? או שמא הלשון הזו חותרת תחת השאלה. יש אלה שפתאום אינם יודעים, שמצויים במאבק עם השאלה, עם האפשרות. הנה כך מבטא ישראל אלירז בספרו האחרון "ליד המים * אגסים" את התעוקה הזו:

 

אם לא נזוז אלול יסגור עלינו.
הלא-מתחלק עומד היום ליד המים
מעיק על המבט

 

ויש אלה שחווים את אי-הרצון לשאול – לשאול כנקודת פתיחה של נקיטה בלשון. השתיקה טובה להם מכל לשון שהיא:

 

אשרי היודעים אשר יקרא לבם במדבר
ועל שפתם תפרח הדומייה.
אשריהם כי ייאספו אל תוך לב העולם
לוטי אדרת השיכחה
והיה חוקם התמיד בלי אומר.

 

אברהם בן יצחק, סיום השיר "אשרי הזורעים ולא יקצורו"

 

ככל הנראה, היה זה שירו האחרון של אברהם בן יצחק, ואחריו לא כתב. בחייו פירסם רק שנים-עשר שירים. הוא בחר בשתיקה, ודווקא כשהוא מרפרר אל אחד מרגעי הדיבור החזקים ביותר שידעה התרבות – רגע הדרשה על ההר הלקוח מהברית החדשה. ככל שהדיבור שם מוכח – כך נחתמת כאן אצלו השתיקה. יש לשון המסרבת לדבר. ההנחה שהלשון היא אמצעי נתקלת בקיר. כאן הבלי-אומר, הוא הדיבור האפשרי היחיד. ואחריו לבָן. 

Model.Data.ShopItem : 0 6