העולם של אתמול

בזיכרון הציוני, לפחות בזה הישראלי, מזוהה חוזה המדינה בנימין זאב הרצל באופן כמעט גורף עם וינה. אלא שלמעשה, הרצל הגיע להתגורר בעיר רק בשנת 1878, בגיל 18. הוא נולד בבודפשט, והוריו תכננו לעבור לבירת האימפריה האוסטרו-הונגרית מיד לאחר בחינות הבגרות שלו, בקיץ של אותה שנה. בווינה, סברו ההורים, יזכה הבן הנערץ לתשתית האופטימלית הנחוצה להתקדמות בחיים: לימודים אקדמיים מהמעלה הראשונה בצד חשיפה לעושר התרבותי, החברתי והאינטלקטואלי של המטרופולין החשוב ביבשת. אלא שבפברואר נפטרה אחותו הגדולה פאולין בפתאומיות מטיפוס, והמשפחה, המומה ודואבת, נמלטה במהירות מהאזור הגיאוגרפי שנהיה מזוהה עם הכאב מבחינתה. פחות משבוע אחרי הלוויה, כבר היו ז'אנט, יעקב ותיאודור הרצל בדרכם מבודפשט לביתם החדש, וינה.

 
וינה של המאה ה-19. עיר האפשרויות הבלתי מוגבלות

זה לא עושה את הרצל לפחות וינאי. במובן מסוים, ההגירה הזו, ערב תום הנעורים, כשהוא אחוז בטלטלת האובדן הטרי ועמוס בציפיות לגדולה עתידית, הופכת את הרצל דווקא לדמות אופיינית לעיר ולתקופה. בביוגרפיה שכתב עליו ("הרצל", הוצאת עם עובד, 1976), תיאר עמוס אילון את וינה שאליה הגיע הרצל כליבתה של קיסרות שהתקיימה "מחוץ לזמן ולמקום" – קרי, אימפריה שהגורם היחיד ללכידותה ולרציפותה היה השושלת המשפחתית שמשלה בה, ולא לאום, תרבות, שפה או גיאוגרפיה משותפת. בווינה, כתב אילון, היו אז "יותר צ'כים מאשר בפראג, יותר קרואטים מאשר בזאגרב, ופי חמישה יהודים מאשר היו בירושלים". שטפן צוויג, אילון מצטט, העיר על וינה של אותה תקופה, גם אם בנוסטלגיה יתרה, ש"לא היתה עיר באירופה בה היה כה קל להיות אירופי".

ההיסטוריונית ד"ר שרון גורדון מהאוניברסיטה העברית עורכת עתה (ביחד עם ד"ר רינה פלד) ספר מאמרים הבוחן את וינה של מפנה המאה ה-20. בשל העובדה שהגורם המלכד של הקיסרות לא היה לאומי, אתני או גיאוגרפי, היא מסבירה, גם בירתה נתפסה כבירתם של אזרחי הקיסרות כולם. למרות עלייתן של התפיסות הלאומיות סביבה ובתוכה – תפיסות שבסופו של דבר התממשו בין היתר גם בציונות שגיבש הרצל – היתה וינה עיר שניידות חברתית נתפסה בה, ובמידה רבה של צדק, כאופציה אפשרית לגמרי.

"שייכויות דתיות, אתניות ואחרות היו לא אחת מכשול להשתלבות במנגנוני השלטון, בחוק ובחברה הווינאית", היא אומרת, "ואף שהאימפריה בורכה בשפות רבות, היה מעמדה של הגרמנית כשפה השלטת בלתי מעורער, הן רשמית והן במישור התרבותי-חברתי. עם זאת, בהשוואה לערי בירה של מדינות הלאום בשלהי המאה ה-19, כעיר בירה של אימפריה, היתה וינה פלורליסטית יותר, וההבחנות הלאומיות והאתניות היו גורם פחות מגביל". " היום, בעיר שמעדיפה התמחות בהפיכת דמויות היסטוריות למלכודות תיירים על פני התמודדות עם ההיבטים הסבוכים יותר של עברה, הרצל הוא דימוי נטול ערך שיווקי. לא מפתיע לכן שבניגוד לאווירה החגיגית שאופפת את מוזיאון פרויד, בברגגאסה 6 אין ולו צל אזכור לכך שעם דיירי העבר של הבניין נמנה האיש שהפך את הציונות לעובדה קיימת "

הגמישות היחסית והיכולת להשתלב במרקם החברתי, הפוליטי והכלכלי בווינה היו אפוא גורמי משיכה משמעותיים בעיני רבים. על אחת כמה וכמה ליהודים, למרות שהלאומיות - ואיתה הלאומנות והאנטישמיות - צברו תנופה גוברת גם באוסטריה, ככל שהמאה ה-20 הלכה וקרבה. 

וינה היתה לעירו של הרצל עד ליום מותו ביולי 1904. הוא אמנם התגורר גם בפריז, שאליה נשלח ככתב העיתון הווינאי הנחשב ה"נויה פריה פרסה", ושם סיקר את משפט דרייפוס ואף החל לרקום בה את רעיון הציונות המדינית ולנסות לרתום למימושו מנהיגים ואישי ציבור; אבל וינה היתה במידה רבה העיר שכוננה את תפיסתו את עצמו ואת עולמו. בווינה ניסה לבצר לעצמו מעמד של מחזאי נחשב, בווינה ייסד את השבועון הציוני די-ולט, וממנה ארגן את הקונגרס הציוני. בבזל אולי ייסד הרצל את מדינת היהודים, אבל את החיבור שהתניע את המהלך, החוברת "מדינת היהודים", פרסם בווינה. הוא גם נקבר בווינה, אם כי לא למנוחת עולם.

איך נראות היום כמה מנקודות הממשק המרכזיות של האיש עם עירו? ובכן, כמו כמעט כל תחום, זה תלוי בעיקר בעיני המתבוננים.

1. רחוב ברגגאסה 6

בין השנים 1896 ל-1898 התגוררו תיאודור הרצל, רעייתו יוליה וילדיהם פאולינה, הנס וטרודה בברגגאסה 6 שברובע התשיעי של העיר. הרובע חובק בחלקו את הרינג – "הטבעת" – היא שדרת הפאר שנבנתה באותן שנים במקום חומת העיר העתיקה במטרה לבטא את כוחה ואת עוצמתה של הקיסרות. צבר הרחובות סביב ברגגאסה התגבש כמוקד משיכה למשפחות יהודיות בורגניות, שכמו ההרצלים, העפילו במעלה הסולם החברתי והכלכלי. כאצל רבים אחרים, גם למשפחת הרצל היה הרובע התשיעי, האורבני במהותו, תחנה – מכובדת, יש להדגיש - בדרכה לשלב הבא: וילה באחד מפרבריה החדשים של העיר.

הכתובת בברגגאסה מעניינת במיוחד, משום שהסביבה מנומרת בשמות תושבים שהותירו חותם תרבותי והיסטורי לא קטן משל הרצל. בליכטנשטיין שטראסה מס' 2, למשל, כמה עשרות מטרים מברגגאסה, עמדה דירתה של ברטה פפנהיים, מנהיגה פמיניסטית בולטת שנמנתה עם מייסדי תחום העבודה הסוציאלית והיום זכורה דווקא בעיקר כאנה או, המטופלת המתוארת כמקור ההשראה של זיגמונד פרויד לפיתוח שיטת הפסיכואנליזה. היום שוכן במקום סניף בנק, אבל שלט בולט המספר על אודותיה הוצב ב-2007 בחזית הבניין.

חזית הבניין שבו גרה ברטה פפנהיים, היא אנה או השכן הנודע ביותר היה, בהתאמה, זיגמונד פרויד, שהתגורר במורד ברגגאסה, בבניין מספר 19. במעונו שוכן היום מוזיאון פרויד. ערב קודם לגיחה ההרצליאנית פקדתי עם חברים את המוזיאון לרגל פתיחת תערוכה העוסקת במסעותיו של האיש. שפע היין האורגני, תועפות הגריסיני הדקיקים, ואפילו השמפניה שהוגשה, לא חיפו על האכזבה. על אף התלהבות הקהל הווינאי, הצעיר ברובו, שהגיע לאירוע, ולמרות כובד הראש שמסגר את התערוכה – היא מסתיימת במנוסתו הדרמטית של פרויד מהעיר שהקיאה אותו מקרבה – היא נראית בעיקר כמו אוסף פריטים שאגר צלם פפראצי קפדן מכל צעד ושעל של הסלבריטאי שאחריו הופקד לעקוב.

הרצל, בחייו, היה אף הוא ידוען וינאי לא קטן: מעמדו כעיתונאי בכיר וכמחזאי פורה הקנו לו פרסום מה, לפחות בקרב חוגים מסוימים. התגבשותה המהירה של הציונות כתנועת המונים בעקבות הוצאתו לאור של "מדינת היהודים" הזניקה אותו לתודעה הבינלאומית והפכה את תופעת הציונות לאירוע שאיש – למעט העיתון שבו עבד – לא הצליח להתעלם ממנו. ונוסף על כך, בדומה לשכנו הקשיש ממנו, גם הרצל ניחן בחזות שקשה היה להחמיץ; זו לא רק הזינה קריקטורות רבות, אלא גם הציבה אותו במעמד של מי שרבים מאוד יכלו לזהות ברחוב. כשגר בברגגאסה כבר היה אדם מפורסם.

היום, בעיר שמעדיפה התמחות בהפיכת דמויות היסטוריות למלכודות תיירים על פני התמודדות עם ההיבטים הסבוכים יותר של עברה, הרצל הוא דימוי נטול ערך שיווקי. לא מפתיע לכן שבניגוד לאווירה החגיגית שאופפת את מוזיאון פרויד, בברגגאסה 6 אין ולו צל אזכור לכך שעם דיירי העבר של הבניין נמנה האיש שהפך את הציונות לעובדה קיימת, שפה שקד על גליונותיו הראשונים של השבועון הציוני שייסד, די ולט, ושמכאן יצא ב-1897 לבזל, לקונגרס הציוני הראשון.

הכניסה לבניין, הממוקם במעלה הרחוב המשופע, חתומה בדלת עץ כבדה. רשימת הדיירים מעידה על דירות מגורים בצד כמה מרפאות פרטיות. אחד מלחצני האינטרקום מקושר לפיצרייה הממוקמת בחזית הבניין, ולנטינו שמה, ואף על פי שאל המסעדה נכנסים ישירות מהרחוב, הנחתתי אצבע סקרנית עליו. ההימור השתלם: מישהו בפנים נענה, ומנעול הדלת נפתח למעני בזמזום קצר.

כמקובל בבנייני מגורים וינאיים מהתקופה, מבואת הכניסה מוליכה לחצר פנימית, לא מקורה, שמצדה מתנוסס חדר המדרגות המוביל אל הדירות. על גרם מדרגות קטן בשולי המבואה, ליד מה שהסתמן בבירור ככניסה אחורית לפיצרייה, עמד גבר מבוגר בחלוק טבחים לבן, עישן סיגריה והניד לעומתי ראש בחיוך דקיק.

 
במורד רחוב ברגגסה. לשעבר מוקד משיכה למשפחות בורגניות יהודיות

הודיתי לו על שהכניס אותי לבניין והסברתי: אני עיתונאית מישראל שמכינה כתבה על הרצל. אתה יודע במי מדובר, נכון?

"נכון", השיב באנגלית רכה. "הוא התגורר כאן", הוסיף.

לא הייתי סגורה על המבטא שלו. מאיפה אתה, חקרתי.

"מפלסטין", אמר, "נולדתי בשכם. גדלתי בלוב".

חייכתי בחזרה. זו לא רק האירוניה, שבבת אחת השתרעה מולנו ושהמודעות לנוכחותה מיקמה אותנו במהירות באותו צד של המשוואה; החיוך עצמו הוא שמדבק.

אז לא במקרה אתה מכיר את האיש?

"בדיוק. רוב האוסטרים לא מכירים את השם".

לא מצאתי בחוץ שום שלט שמאזכר את המגורים שלו כאן. יכול להיות שהחמצתי משהו?

"לא", החיוך התרחב. אולי מהדהוד האירוניה, אולי מחמלה על מאמציי. "מישהו מהלקוחות במסעדה ציין פעם שהרצל גר בכתובת הזו. בדקתי, והתברר שצדק".

לרווחתי, הוא כיבה את הסיגריה. לשמחתי, לא מיהר לחזור פנימה. "ומאיפה את?" התעניין.

מתל אביב.

"וההורים?"

הם נולדו בארץ. הסבים הגיעו מפולין, מרוסיה הלבנה ומגרמניה. עוד לפני המלחמה.

לרגע חטוף אחד שתקנו. "ביקרתי פעם בתל אביב", ציין, "ב-82'. נסעתי לראות את בית המשפחה בשכם. בדרך חזרה שהיתי כמה שעות בתל אביב".

אחרי שניתחנו קצת, לבקשתו, את עתיד המשא ומתן הישראלי-פלסטיני, שאלתי אם אני יכולה לצטט את השיחה בינינו. "כמובן", אישר. שמו חכים האדי, אמר, הוא בן 52. לווינה הגיע בשנת 92', וזה שנים שהוא מגיע יום יום לעבודה בפיצרייה. העובדה שבבניין הזה ממש עסק הרצל בכינון החזון הציוני לא ממש רודפת אותו. "אני מדחיק", הסביר, "לא על זה אני חושב כשאני מגיע לכאן".

ומילה על הרצל עצמו?

"אני מעדיף לא לומר", צחק, "ואת ממילא לא תרצי לצטט אותי".

אחרי שהאדי חזר פנימה, למסעדה, תפסתי לשיחה את אחד הדיירים בבניין, בנקאי צעיר שבדיוק הוריד שקית זבל לפחים בחצר. הוא יליד עיר קטנה בצפון המדינה, סיפר, שעובד רוב שעות היום ומגיע לדירה הגדולה והמשופצת בבניין – אותה הוא חולק עם שותף, מחמת העלויות - בעיקר "לבשל, לאכול, ולישון". השם הרצל, אמר במבוכה, מצלצל מוכר במקצת, אבל הוא לא בטוח מניין. "בתיכון", התנצל, "הייתי במגמה ריאלית- טכנולוגית. לא לימדו אותנו שם על הנושאים האלו". גם על פרויד, מאותה סיבה, הוא יודע מעט מאוד. "אבל עליו", הבטיח לי, "תוכלי ללמוד הכול מאחותי. היא פסיכולוגית בבית חולים".

2. בניין הפקולטה למשפטים, שוטנבסטאי Schottenbastei 10-16, האזור הראשון

כדי להגיע לתחנה הבאה, קפה צנטרל, שבה קיוויתי להקליד את הרשמים הטריים, צריך לחצות את הרינג ולהיכנס לרובע הראשון. השדרה רחבה, והחשמליות שעוברות בה מהירות במפתיע. אבל הזמן דחק, ובמקום להרחיק עד למעבר החציה המסומן, זינקתי לכביש בעקבות זוג צעיר וכלבם הפעוט שפילסו את הדרך לי ולקומץ פורעי חוק נוספים.

משם חתכתי היישר דרך רחוב קטן, שוטנבסטאי שמו, ולפני שפניתי ימינה לכיוון הרן-גאסה וקפה צנטרל, עצרתי לשנייה, להביט בקוביית הזכוכית הגדולה בקצה הסמטה: בניין הפקולטה למשפטים של אוניברסיטת וינה, נכון להיום.

אחרי שסיים את בחינות הבגרות נרשם הרצל ללימודי משפטים. המבנה החברתי והפוליטי בווינה הפגין, כאמור, גמישות יחסית בנוגע למוצא לאומי ואתני, אבל מגבלות של שיוך דתי הציבו תקרת זכוכית עכורה ועבה בכל הכרוך בקבלת משרות ציבוריות בכירות. מקצועות חופשיים, לפיכך, היוו נתיב התקדמות מרכזי ליהודים, ובוודאי לאלו מהם שממש לא רצו להמיר את דתם.  כך שגם בבחירה בלימודי המשפט לא היה תיאודור הצעיר יוצא דופן.

בתקופת לימודיו של הרצל, כתב אילון, עדיין לא הועתקה אוניברסיטת וינה למשכן המונומנטלי, הניאו-רנסנסי, שנבנה עבורה ברינג ושממילא התברר במהרה שלא יצליח להכיל את כל מחלקות המוסד. עד שנת 1884, שבה גם הוענק להרצל תואר הדוקטור, התנהלו לפיכך השיעורים במה שמכונה "האוניברסיטה הישנה". זו התפרשה על כמה מבנים בארוקיים מהודרים בטבורה של העיר, שהוקדשו למטרה זו כבר במאות הקודמות. שם, באוניברסיטה הישנה, פרצו מרידות הסטודנטים של מהפכת "אביב העמים" ב-1848. לשם גם הזמינו אותי חברים, במהלך הביקור בעיר, כדי לשמוע הרצאה מאלפת של פוסט-דוקטורנט ישראלי, ד"ר אסף אשכנזי מהאוניברסיטה העברית, שעסקה בתרגומי ספרות מספרדית לעברית במאות ה-16 וה-17. יצירות ספרות שהעיבוד העברי, מתברר, העניק להן, לעתים תוך נטילת חירות ספרותית, נופך אקטואלי ורלוונטי לקוראי העברית, בוודאי תחת טראומת הגירוש מספרד.

הרצל, אגב, אף על פי שעבר לא מעט פאזות רעיוניות בדרכו למסקנה שמדינת הלאום תשמש פתרון אופטימלי למצוקת היהודים (לרבות פנטזיה אופראית ברוחה של טקס התנצרות גורף בקתדרלת סנט שטפן הסמוכה; תסריט שכלל גם פטור שסידר לעצמו מהמהלך), לא ראה בעברית אלמנט מכונן לחזונו. במדינה שתכנן עמדה הגרמנית, כך סבר, להיות השפה הראשית.

בפרק השני של הרשימה: שיטוט בין הפקולטה למשפטים לבית הקפה, העיתון והתיאטרון. 

לכל הפרטים על אירוע  ראש חודש אייר "הרצל אמר"