תורתם אינה אומנותם
הדף השבועי
social
facebook whatsup email tweeter
תמר דבדבני //
25.11.08
הדף השבועי
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר

תורתם אינה אומנותם

התורה אינה צריכה להיות נחלתם הבלעדית של מי שבוחרים לעסוק בה באופן אבסולוטי, אלא בעיקר של אלה החיים את המציאות כהוויתה, מקיימים את העולם, ומצליחים בתוך כל אלה גם ללמוד. תשאלו אפילו את חכמי המשנה. הדף השבועי

על מנת שאני תלמיד - אין אומרים כשמעון בן עזאי וכשמעון בן זומא, אלא כל ששואלין אותו בכל מקום דבר אחד בלימודו ואומרו, ואפילו במסכתא דכלה. (בבלי קידושין מט ע"ב)

 

תרגום:
מי שמתנה את קידושיו במילים: "התקדשי לי על מנת שאני תלמיד" – אין אומרים לו (קידושיך תקפים רק בתנאי שתהיה תלמיד) כשמעון בן עזאי וכשמעון בן זומא, אלא (הקידושין תקפים גם אם הוא עומד במבחן פשוט:) ששואלים אותו (שאלה) בכל תחום מתחומי התורה, דבר אחד בלימודו, ואומרו. ואפילו (רק) במסכת הנלמדת כעת בבית המדרש.

 

הקשר:
משנה ב' בפרק ב' של מסכת קידושין מלמדת שכאשר התנאי הניתן בקידושין אינו מתקיים, הקידושין אינם תקפים. התלמוד הדן במשנה זו מזכיר תנאים שונים לקידושין ומגדיר את חלותם.

 

דיון:
שמעון בן עזאי ושמעון בן זומא נזכרים ביחד פעמים רבות בספרות חז"ל. במקרים אלה, כמו בקטע בו אדון כאן, הם מובאים כדוגמא לתלמידי חכמים. בכל איזכוריהם הם אינם קרויים "רבי" למרות שהם מוגדרים כ"ראויים להוראה" (בבלי הוריות ב ע"ב). דמויותיהם והשימוש שעושה בהם התלמוד מעוררים בי מחשבות על דרכים שונות ללימוד תורה, על הרווחים והמחירים שלהן ועל מודל "התלמיד הרצוי" של התלמוד.

khrdym_bnyv_yvrq

כשמעון בן עזאי – סיפור "ארבעה שנכנסו לפרדס" בתוספתא חגיגה ב, ה"ב מלמד שבן עזאי הציץ לפרדס ומת, ומגדיר אותו באמצעות הפסוק "יָקָר בְּעֵינֵי ה' הַמָּוְתָה לַחֲסִידָיו" (תהלים קטז,טו). פסוק זה יכול להתפרש בדרכים שונות, המבוססות על הבנה שונה של המילה "יקר": ההבנה הראשונה היא ש"מחירו" של מות החסידים גבוה ואלהים אינו רוצה לשלמו, כלומר אלהים אינו מעוניין במות חסידיו אלא בחייהם; ההבנה השנייה גורסת שהמילה "יקר" מלמדת על חשיבות וכבוד למות החסידים (ראו למשל באסתר א,כ) כלומר אלהים רוצה את קרבת חסידיו המתבטאת ביתר שאת במותם.

 

בדרשתו לפסוק "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ" (דברים ו,ה) אומר בן עזאי: "בכל נפשך - אהביהו עד מיצוי הנפש" (מדרש תנאים לדברים ו,ה). הוא סובר שאהבת אלהים אמורה להגיע לכדי "מיצוי הנפש", כלומר אהבה עד מוות. נדמה לי שהבנתו זו של בן עזאי מתאימה לפירוש השני של הפסוק מתהלים: מותם של חסידי ה' – ובן עזאי כנראה רואה עצמו ככזה – יקר לאלהים, חשוב ורצוי בעיניו, ואף נחשב, במובנים מסוימים, כתכלית קיומם.

 

על-פי הסוגיה בבבלי יבמות סג ע"ב בן עזאי לא נישא ולא הוליד ילדים. הסוגיה שם מבקרת אותו והוא מסביר: "ומה אעשה, שנפשי חשקה בתורה?! אפשר לעולם שיתקיים על ידי אחרים". הוא רואה בבחירתו שלא להינשא ולא להוליד תוצאה של אהבתו השלמה והבלתי מסוייגת לתורה. מבחינתו קיום והעולם (נישואים והולדת ילדים) אינו אפשרי למי שרוצה להקדיש עצמו לתורה. התורה והחיים הם שתי אהבות ובחירה בשתיהן יחד כמוה כבגידה באחת מהן, או לפחות חוסר מיצוי של הקשר עם אף אחת מהן.

mpshkhh_khrdyt

בחירתו בתורה על פני הנישואין וההולדה נתפסת בתלמוד שם כבחירה במוות (של הילדים שלא יוולדו ושל העולם), ובן עזאי מקבל תפיסה זו ורואה בה אידיאולוגיה. המוות עבורו הוא שיאו של תהליך ההתקרבות לאלהים: מיצוי הנפש באהבת אלהים והתורה הם תכלית קיומו כתלמיד וכאדם ובהכרח היא באה במקום הקמת משפחה.

 

וכשמעון בן זומא – בסיפור "ארבעה שנכנסו לפרדס" בן זומא "הציץ ונפגע" והוא מוגדר באמצעות הפסוק: "דְּבַשׁ מָצָאתָ אֱכֹל דַּיֶּךָּ פֶּן תִּשְׂבָּעֶנּוּ וַהֲקֵאתוֹ" (משלי כה,טז). פסוק זה מבקר את בן זומא על גרגרנותו, שתוצאתה היא חוסר יכולת להכיל את לימודו, עד כדי "התפוצצות" והקאה.

 

מעניין אותי כיצד מתורגמת ה"בולימיה" של בן זומא לתחום לימוד התורה. בתוספתא חגיגה ב,ו מתואר מפגש מרתק בין בן זומא לאחד מגדולי התנאים, רבי יהושע. בן זומא השקוע בלימודו אינו עונה לשאלת השלום של רבו, וכשזה תוהה הוא מסביר: "צופה הייתי במעשה בראשית" ודורש דרשה על פסוקי הבריאה. בן זומא לא לומד את סיפור הבריאה אלא צופה בו, כאילו חי אותו בזה הרגע. הוא "בולע" את תורתו, נבלע בתוכה, ואינו יוצר שום הבדלה בינו לבינה. ההגבלה ההכרחית לחיים בריאים (כמו זו המגולמת באכילת הדבש רק עד שובע ולא מעבר לזה) אינה מיושמת על ידו והוא "טובע" לחלוטין בתוך התורה. כדאי לשים לב שהדרשה שדורש בן זומא גם היא עוסקת בגבולות ובהבדלה, או ליתר דיוק בחסרונם, בין מים למים ובין אלהים לעולם. לאחר שיחתו ההזויה עם בן זומא אומר ר' יהושע לתלמידיו: "כבר בן זומא מבחוץ" והמספר מסיים: "לא היו ימים מועטים עד שנסתלק בן זומא". נדמה שמילים אלה מספקות פרשנות לביטוי "הציץ ונפגע": היותו של בן זומא "מבחוץ" מרמזת על עזיבתו הרוחנית את העולם, אולי במובן של ניתוק מן המציאות הקונקרטית אל סוג של טירוף הנפש.

 

מן הסיפורים על בן עזאי ובן זומא אני לומדת שספרות חז"ל מבקרת את בחירותיהם ומסתייגת מהן. מדוע אם כן מזכיר התלמוד את שניהם כמודלים למושג "תלמיד"? מה יש בלימודם שיכול להיתפס כראוי להערכה ואפילו להערצה?

 

במשנה סוטה ט:טו נאמר: "משמת בן עזאי בטלו השקדנים; משמת בן זומא בטלו הדרשנים", כלומר  עם מותו של כל אחד מהם אבדה לעולם דרך ייחודית בלימוד התורה. בן עזאי הוא מודל לשקדנות: נדמה לי שבחירתו להקדיש את חייו לתורה, גם על חשבון חיי העולם הזה, נתפסת כשיא השקדנות הלמדנית האפשרי. בן זומא הוא מודל לדרשנות. המדרש הוא אחד הכלים היצירתיים של החכמים לפרש את המציאות באמצעות התורה ואת התורה באמצעות המציאות. נדמה שדוקא חוסר הגבולות בין בן זומא לבין התורה ויכולתו "לערבב" עצמו בטקסט המקראי עד כדי איבוד הקשר למציאות הקונקרטית, הוא זה שאיפשר לו להיות דרשן מוצלח כל-כך.

 

הקטע התלמודי בו בחרתי לעסוק מדבר על אדם המבקש להינשא ולהקים משפחה ובו בזמן מגדיר עצמו כתלמיד. זהו אדם המצליח להכיל בתוכו את החיים והתורה גם יחד. בן עזאי ובן זומא הם שתי דוגמאות הפוכות – הם הקדישו את עצמם ללימוד התורה, וכל אחד מהם בדרכו ויתר על הקשר עם העולם הארצי. נדמה לי שהתלמוד כאן מנסה ללמד אותנו שהתורה אינה נחלתם הבלעדית של מי שבוחרים לעסוק בה באופן אבסולוטי, אלא גם (ואולי בעיקר) של אלה החיים את המציאות כהוויתה, מקיימים את העולם, ומצליחים בתוך כל אלה גם ללמוד. דרכם הלמדנית של בן עזאי ובן זומא אמנם מוערכת, אבל בשום אופן אינה מודל לחיקוי.

***


הרבה תמר דבדבני:  נולדה וגדלה בקיבוץ ראש הנקרה, חיה היום בירושלים. הוסמכה לרבנות על ידי ההיברו יוניון קולג' בירושלים. בעלת תואר שני בתלמוד ובלימודי מגדר ממכון שכטר למדעי היהדות. מלמדת הלכה וספרות חז"ל בהיברו יוניון קולג', בבית המדרש בירושלים ובמכינה הקדם צבאית תל"מ ביפו. מנחה בשיתוף את
"אותמונה"בבית אבי-חי ובתכנית העמיתים של "קולות". 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus