אמר רבי אבא בר כהנא: פעם אחת נפל אחד בבית המדרש ועמד ניותי אחד והרגו. אמר רבי: פגע בו כיוצא בו. איבעיא להו: פגע בו כיוצא בו – דשפיר עביד או לא? (שבת קכא ע"ב)
תרגום:
אמר ר' אבא בר כהנא: פעם אחת נפל (נחש) אחד בבית המדרש, ועמד ניותי אחד והרגו. אמר רבי: פגע בו כיוצא בו. נשאלה להם (לחכמים): (מה כוונת דברי רבי) "פגע בו כיוצא בו" – שטוב נעשה (בידי הניותי) או לא?
הקשר:
המשנה השביעית בפרק ה-16 במסכת שבת קובעת שניתן לטלטל כלי בשבת כדי למנוע נזק ידוע מראש: "כופין קערה על גבי הנר בשביל שלא תאחוז בקורה, ועל צואה של קטן, ועל עקרב שלא תישך". המשנה מוסיפה: "מעשה בא לפני רבן יוחנן בן זכאי בערב, ואמר – חוששני לו מחטאת". לפי הפרשנים, מדובר בכפיית קערה על עקרב, ומתגובת ריב"ז עולה שפעולה זו היא ספק חילול שבת. הסיפור שיידון כאן לקוח מהדיון התלמודי במשנה זו.
אדם שהורג נחש הופך בעצמו – באופן סמלי – לנחש (Thinkstock)
דיון:
פעם אחת נפל אחד בבית המדרש ועמד ניותי אחד והרגו –
בסיפור המופיע כאן אין מוסבר מה "נפל" בבית המדרש, אולם במקבילה שבתלמוד הירושלמי (ירושלמי שבת פי"ד, ה"א), לפי הפירוש מדובר בנחש.
כאמור לעיל, המשנה מורה שניתן (ואולי אפילו חובה) לכפות קערה על העקרב בשבת, כדי למנוע ממנו להזיק. התלמוד פותח את דיונו במשנה בדברי ר' יהושע בן לוי: "כל המזיקין נהרגין בשבת" (שבת קכא ע"ס). כדאי לשים לב שקביעה זו מובאת בתלמוד כנגזרת של המשנה, אולם היא רחוקה ממנה מאוד: ההתייחסות המשנאית לעקרב אינה בהכרח תקפה ל"כל המזיקין", וכפיית קערה אינה מקבילה להריגה.
התלמוד דן בדברי ר' יהושע בן לוי, ונראה כי הוא מסתפק בפרשנותו המצמצמת של רב יוסף אליהם, הגורסת שההיתר להרוג מזיקים בשבת תקף רק במקרה שהאחרונים רודפים אחרי האדם במטרה לפגוע בו. לדעת רב יוסף, היתר זה מקובל על הכל.
במהלך זה מסדיר התלמוד, פחות או יותר, את הפערים ההלכתיים שבין דברי ר' יהושע בן לוי והמשנה. ומה בדבר הפערים המוסריים?
התלמוד מספר: "שנה התנא (מדקלם המשניות) לפני רבא בר רב הונא – ההורג נחשים ועקרבים בשבת, אין רוח חסידים נוחה הימנו. אמר לו (רבא בר רב הונא) – ואותן חסידים, אין רוח חכמים נוחה מהם" (שבת קכא ע"ב). אמנם, מבחינה הלכתית ניתן למצוא היתר להריגת נחשים ועקרבים בשבת, אולם החסידים, שמקפידים ביתר שאת על הנהגות מוסריות, מצפים מאיתנו שלא להשתמש בהיתר כזה. מדוע? ייתכן שהם מבקשים להימנע תמיד מפגיעה בנפש, ואפילו נפש בעל חיים; ייתכן שהם מקפידים על כך דווקא בשבת, שבה אמורים כל הברואים לחוש שווים בפני האל, כשמוסרות מהם "דרגות" האדנות והעבדות, והרג הוא הביטוי הכוחני ביותר להיררכיה.
דברי רבא בר רב הונא עוקצים את החסידים ה"רחמנים", אולי כמעין רמז ספרותי לרעל שהם עלולים לספוג מעקיצות הנחשים והעקרבים, שיישארו בחיים בזכותם.
" גם אם לבני אדם יש בחירה, לנחשים ולעקרבים כנראה שאין, ולכן יש לשאול – האם הימנעות מהרג שלהם בשבת או ביום חול מועילה במשהו למאזן אי האלימות בעולם? ולהפך – האם הריגתם באמת יכולה להיחשב כחידוש "מיני העוול והפחיתויות" בעולם, כדברי הרמב"ם? "
אמירות אלה מסמנות מתח מוסרי בין שתי עמדות: "החסידות", שמבקשת לנהוג בכבוד בבריאה ולא לנצל את הכוח האנושי כדי לפגוע ולהרוג, ו"החכמה", שלפיה חיי אדם קודמים לכל ומחייבים הגנה אקטיבית ככל האפשר.
נדמה שהתלמוד תומך – באופן אקטיבי למדי – בגישת החכמים. ברייתא, שמצוטטת לאחר דברי רבא בר רב הונא, גורסת: "נזדמנו לו נחשים ועקרבים – הרגן, בידוע שנזדמנו לו להורגן; לא הרגן, בידוע שנזדמנו להורגו ונעשה לו נס מן השמים". לכאורה, טוענת הברייתא שמבחינה תיאולוגית ניתן להצדיק בדיעבד כל בחירה של האדם מול המזיקים. למעשה, הנחת היסוד שלה היא שתכלית המזיקים להזיק ותפקיד האדם להורגם. אם הרג האדם את הנחשים והעקרבים שבאו לפגוע בו, זהו סימן מובהק שהם נשלחו אליו לשם המתתם; אם בחר שלא להורגם, ברור כי ניצל רק בזכות החסד האלוהי (ולא בזכות מעשיו או במקרה ספציפי זה – אי מעשיו).
הסיפור הנדון כאן מדגיש מגמה זו, כאשר הניותי (בירושלמי – "נפתי", ולפי הערוך, הכוונה לאדם מארץ הנבטים) בוחר בדרכם של החכמים.
אמר רבי: פגע בו כיוצא בו –
רבי מגיב למעשה הניותי בביטוי משונה, שמשמעותו אינה ברורה.
נדמה שהפירוש המילולי של דברי רבי הוא שפגיעת הניותי בנחש משולה לפגיעה הצפויה של הנחש בניותי. דברים אלה יכולים לשמש חיזוק הן לעמדת החכמים והן לעמדת החסידים. ייתכן שרבי מבקש לעודד את הניותי, את הצופים בו ואת דורות הלומדים שאחריהם, ולתת להם הכוונה: כך ייעשה ליצור המבקש לפגוע באדם; מי שמנסה להרוג – ייהרג.
גם ייתכן שהוא מזהיר את כולנו מפני מעשי הניותי, כאומר: אדם שהורג נחש הופך בעצמו – באופן סמלי – לנחש (וראו פירוש הר"ן על אתר).
דברי רבי, המציירים מעגל של אלימות ופגיעה, מזכירים לי את דברי הלל הזקן לגולגולת שראה צפה על פני המים: "על דאטפת אטפוך וסוף מטיפיך יטופון" (אבות, ב:ו – על שהצפת הציפוך, וסוף מציפייך יצופון). הרמב"ם מסביר: "רצונו לומר שאתה נהרגת מפני שהרגת זולתך, ואשר הרגך יהרג... שכל מי שיעשה הרעות ויחדש מיני העוול והפחיתויות - הוא עצמו ישיגהו נזק מאותן הרעות גופן אשר חידש". כלומר, אדם הנוהג באלימות, סופו שינהגו כלפיו באלימות, לא בגלל איזה עונש אלוהי, אלא משום שזהו טבע העולם: אם אדם מנכיח אלימות בחייו, היא תמשיך להיות נוכחת שם, והוא עצמו עלול להיפגע ממנה.
המאירי מוסיף לדברים אלה ניחוח מעניין: "... אף על פי שהראשון ראוי להיענש לא הוכרח הב' להרגו אלא מצד בחירתו ולכן הוא ראוי להענש גם כן". כלומר, התירוץ "הוא התחיל" אינו תקף כאן – אמנם האלימות יוצרת מעגל (כפי שציין הרמב"ם), אולם לכל אדם הבחירה אם להצטרף אל מעגל זה, ולכן מוטלת עליו גם האחריות על תוצאות בחירתו.
הרג הוא הביטוי הכוחני ביותר להיררכיה (Thinkstock)
המאירי מדגיש שבחירה בהרג גוררת עונש, אולם הוא אינו מציין כי בחירה בתגובה בלתי אלימה – כהימנעות או התעלמות – עלולה אף היא להיות מסוכנת. טענה זו נשמעת רבות בעולמנו, ויש בה צדק מסוים. ייתכן שלטוענים כך היה המאירי משיב בלשון חז"ל עצמם: "הנעלבין ואינן עולבין, שומעין חרפתן ואינן משיבין, עושין מאהבה ושמחין ביסורין, עליהן הכתוב אומר וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ (שופטים ה, 31)" (יומא כג ע"א ועוד). הנמנעים מתגובה אלימה לאלימות הם אוהבי אלוהים האמיתיים, המפיצים את אורו בעולם. השורש גב"ר, שמופיע כאן דווקא בהקשר לאי אלימות, מתאים לדברי בן זומא: "איזהו גבור? הכובש את יצרו" (אבות ד:א). ההימנעות משימוש בכוח היא הגבורה האמיתית, וגיבור הוא (אולי) מי שכובש את היצר "לא לצאת פראייר".
גם אם לבני אדם יש בחירה, לנחשים ולעקרבים כנראה שאין, ולכן יש לשאול – האם הימנעות מהרג שלהם בשבת או ביום חול מועילה במשהו למאזן אי האלימות בעולם? ולהפך – האם הריגתם באמת יכולה להיחשב כחידוש "מיני העוול והפחיתויות" בעולם, כדברי הרמב"ם?
להבנתי, עד כה כיוונה הסוגיה לתמיכה בדעת החכמים, שמותר – ואולי חובה – להרוג מזיקים בשבת. לכן מעניין בעיניי שאת הסיפור והדיון מסיים התלמוד בשאלה –
פגע בו כיוצא בו – דשפיר עביד או לא?
