פךאש90, יונתן זינדל
יהודי ומוסלמי ליד שולחן המימונה: חוזרים למקורות החג
social
facebook whatsup email tweeter
אלעד בר-נוי //
11.4.16
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"בבסיס החיבור עומדים קשרים עתיקים וחזקים של מסחר ושל סובלנות דתית הדדית, שמקורם בכורח הלכתי. חבל להתעלם מהאפשרות שהכורח הזה מייצר, דווקא בימים אלה"
"מקורה של המעורבות המוסלמית במימונה אינו טמון באיזה חזון רומנטי לדו-קיום, אלא בקשר פרגמטי שבבסיסו עמד שיתוף פעולה מסחרי, שנולד מתוך ניסיון לפתור בעיות קונקרטיות. האחווה שנוצרה מתוך הצורך הדתי עזרה לאיחוי השסע שנוצר בעקבות הפירוד הכפוי במהלך הפסח"
אנחנו רגילים לחשוב על המימונה כעל חגם של הפוליטיקאים שהמסר העיקרי שלו הוא אכילה מרובה, אבל במקור זה היה חג שחיבר בין יהודי מרוקו לשכניהם המוסלמים. שנים אחרי העלייה ארצה, החזון הזה רלוונטי מתמיד

כשהייתי ילד, המילה שהכי הצחיקה אותי היתה "מופלטה". אני זוכר שהייתי צופה בתוכנית הטלוויזיה "החרצופים" בלי להבין שום דבר ורק מחכה שהחרצוף של דוד לוי האומלל יגיד כבר את המילה הזאת. בכלל לא ידעתי מה זה מופלטה. אף על פי שאצל חלק מיוצאי ג'רבה נהגו לחגוג את המימונה, אצלנו במשפחה אין זכר למנהג הזה. הכי קרוב למופלטה שזכיתי לטעום היה במוצאי פסח שני, כשהיינו נוסעים לשכונת התקוה כדי לקנות פיתות טריות - "אשתנור".

את רוב מה שידעתי על המימונה למדתי מהטלוויזיה, ולכן מבחינתי, זה היה חג שבמרכזו עומד המאכל בעל השם המצחיק ביותר בעולם, יום משונה שבו ראשי ממשלה היו מצטלמים חבושים בתרבושים, והכותרת בעיתון היתה תמיד, אבל תמיד, "תרבחו ותסעדו" (בניקוד משובש, כפי שאסביר בהמשך).

 

לקריאה נוספת: מפעל חייו של ר' דוד בוזגלו זוכה סוף סוף להכרה

 

היום אני יודע שאינספור מילים נכתבו על המשמעויות ההיסטוריות, החברתיות, האקולוגיות והמגדריות של המימונה. טקסטים רבים נכתבו על מקורו של החג ועל מקור שמו. מאמר שקראתי אף מציג מחקר שטוען שהחג "נגנב" בכלל מראש השנה הפרסי – ה"נורוז". גם המשורר חיים חפר פרסם את ממצאיו מהמחקר האישי שלו על המימונה: "מה הביאו לנו המרוקאים? תרבות של מופלטות וכמה קברים?". אבל אין בכוונתי להתייחס לא לחיים חפר, לא למופלטות וגם לא למקור המימונה או שמה.

 

ברצוני להתייחס להיבט שבעיניי הוא המרתק וגם המאתגר ביותר בחג: הקשר היהודי-מוסלמי של המימונה, החוזר ומופיע בדפי ההיסטוריה, ויש הטוענים כי הוא למעשה מקור החג. בפיוט "אתם יוצאי מערב" מביע הפייטן ר' דוד בוזגלו כיסופים למימונה יהודית-מוסלמית במרוקו:

"אַתֶּם יוֹצְאֵי מַעֲרָב. מָארוֹק אַנְשֵׁי אֱמוּנָה

הַלְלוּ אֵל בְּעַם רָב. יוֹם זֶה יוֹם אַלְמִימוּנָה"

 

 

הפנייה ל"יוצאי מערב" מקורה בגרסה העברית לשמה הערבי של מרוקו - המגרב (מע'רב, مغرب), שלפני קום המדינה היה לכינוי ליוצאי מרוקו (בדיוק אותם אנשים שמכונים כאן היום דווקא "מזרחים"). ר' דוד בוזגלו מתאר חגיגה של עירוב תחומים בין ישראל לשאר העמים, וגם בין היהודים לבין עצמם:

"שָׁמָּה עִבְרִים וַעֲרָבִים, יַחְדָּו כֻּלָּם מְסֻבִּים.

וְאֶת לִבָּם מְטִיבִים. עִם כְּלֵי שִׁיר וּנְגִינָה.

וְלָבְשָׁה הָעִבְרִיָּה. תִלְבֹּשֶׁת עַרְבִיָּה.

וְגֶבֶר עִם אַדְרָעִיָּא. וּקְטֹרֶת מֹר וּלְבוֹנָה.

וְלֹא נִכָּר הָעִבְרִי. לִפְנֵי אָחִיו הַהֲגָרִי.

אִם עִירוֹנִי אוֹ כַּפְרִי. רוּחַ כֻּלָם נְכוֹנָה"

 

המימונה, כפי שמתאר אותה ר' דוד בוזגלו, מקיימת מעין היפוך קרנבלי שבו יהודים ומוסלמים, וכך גם אנשי העיר ואנשי הכפר, מחליפים ביניהם בגדים ושלל מאכלים ומשתתפים כולם באופן שוויוני בערב שכולו ידידות ופיוס. את הפיוט כתב ר' בוזגלו לאחר שהיגר ארצה, כשהוא מודע היטב למצב הפוליטי המורכב והבעייתי בישראל.

 

הזדמנות להתקרב בין המלחמות וההרג

 

לעתים קרובות מזדמן לשמוע יהודים יוצאי מדינות ערב שמתארים את החיים עם המוסלמים במדינות אלה בצבעים ורודים, אידיליים כמעט, של שלום ושלווה. אני נוטה לאבד סבלנות כשאני שומע תיאורים כאלה, בעיקר כי ברור לי שהמציאות היתה בעייתית ומורכבת יותר. אמנם הרדיפות המתועדות אחר יהודי אירופה היו חמורות יותר, בעיקר במאה ה-20 כמובן, אך גם במדינות צפון אפריקה מתוארים פוגרומים ואלימות קשה כלפי היהודים.

 

אך "אתם יוצאי מערב" אינו מבקש לצבוע את ההיסטוריה בצבעים רומנטיים של דו-קיום ופיוס מתמשכים, אלא מכיר בכך שהיה מדובר ברגע חריג במחזור השנה, רגע של חיבור וקרבה:

 

"שָׁם טֻשְׁטְשׁוּ הַתְּחוּמִים בֵּין יִשְׂרָאֵל לָעַמִּים

אִלְמָלֵא אַנְשֵׁי דָּמִים. אֲשֶׁר עַל הַמְּדִינָה.

הֵמָּה הַמְגוֹגִים. מוֹסְרִים עַמָּם לַהוֹרְגִים

כִּי לְכִתְרָם דּוֹאֲגִים. לֹא לְנֶפֶשׁ נַעֲנָה"

 

ייתכן כי בכותבו "אנשי דמים", מתכוון ר' בוזגלו לשלטון הכיבוש הצרפתי במרוקו, וייתכן כי הוא מתכוון לאותם אנשים שמבקשים לחרחר ריב ומלחמה בין העמים. כך או כך, הוא מתאר את המימונה כערב של פיוס ואחווה, כהזדמנות להתקרב, בין המלחמות וההרג.

 

המוסלמים לא הצטרפו לחגיגות המימונה של היהודים מפני שאהבו את טעמה המתוק של המופלטה. הקישור בין היהודים למוסלמים במימונה מקורו דווקא בהלכות פסח. ראשית, לפני החג נאלצו היהודים למכור את החמץ למוסלמים. גם היום בישראל נהוג למכור את החמץ למשפחות ערביות. שנית, במוצאי שביעי של פסח, את החמץ הראשון (בדרך כלל קמח) היו מקבלים היהודים מהמוסלמים. זהו מפגש ראשון בין יהודים למוסלמים לאחר שבוע של ניתוק מוחלט. חוקי הכשרות המחמירים של פסח כפו פירוד בין היהודים ובין המוסלמים במהלך כל החג. אמנם במהלך השנה היהודים לא נהגו לאכול את האוכל של המוסלמים, אבל הם כן קנו באותם שווקים וחנויות, ואילו בפסח אסרה עליהם ההלכה להסתובב באותם מקומות, מחשש שיראו חמץ.

 

 

מימונה עבודה ערביתת
"עבודה ערבית", אמג'ד ובושרה מתארחים בסדר פסח (צילום מסך)

 

 

אם כן, מקורה של המעורבות המוסלמית במימונה אינו טמון בחזון רומנטי לדו-קיום, אלא בקשר פרגמטי שבבסיסו עמד שיתוף פעולה מסחרי, שנולד מתוך ניסיון לפתור בעיות קונקרטיות. האחווה שנוצרה מתוך הצורך הדתי עזרה לאיחוי השסע שנוצר בעקבות הפירוד הכפוי במהלך הפסח. על פי מאמרו מאיר העיניים של עמוס נוי, החיבורים בין יהודים למוסלמים במוצאי הפסח התקיימו לא רק במרוקו, אלא גם בקווקז, בכורדיסטן, בפרס ואפילו בפלסטין/ישראל. יש אף עדויות למחוות פיוס דומות, שקשורות אף הן באוכל, של יהודים כלפי המוסלמים: מסופר כי בסוריה, בעירק, במצרים ובפלסטין, בתום הרמדאן, העניקו יהודים למכריהם המוסלמים סירים של אוכל לשבירת הצום.

 

הזדמנות קרנבלית להיפוך ולשינוי

 

באחד מפרקי העונה הראשונה של "עבודה ערבית", מתארחים אמג'ד ובושרה אצל חבריהם היהודים לארוחת ליל הסדר. במהלך קריאת ההגדה מטיח סב המשפחה בזעם את הפסוק "שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך" באמג'ד ובאשתו. בפעולה זו הוא מנכיח את הפחד והאיבה שעומדת בבסיסם של רבים מהחגים היהודיים, פחד שבמובן מסוים היה מוצדק, שהרי בפסח הגיעו לשיאן עלילות הדם שהאשימו את היהודים בשימוש בדם של נערים נוצרים להכנת המצות.

 

הקשר בין היהודים לנוצרים מגיע לשיא של שנאה ואלימות בחגים בכלל ובפסח בפרט, ואילו הקשר בין היהודים למוסלמים מגיע בפסח ובמימונה דווקא למקום של פיוס וקרבה. אוכל עמד תמיד במרכזה של המימונה, אבל היום נדמה שמה שנותר מהחג היא חפלה גדולה שבה פוליטיקאים ועסקני ציבור צוברים הון פוליטי כשהם מחזקים את תדמיתם בתור "מחוברים לעם".

 

 

מימונה אבישג שאר ישוב
מתחברים לעם. מימונה (פלאש90, צילום: אבישג שאר ישוב)

 

 

אפילו הביטוי "תרבחו ותַּסְעֶדוּ", שמקורו בברכה לאושר ולבלוב, נהפך ל"תרבחו ותִּסְעַדוּ" – ביטוי שמזמין בעיקר לזלילת בצקים מתוקים. למרות זאת, חשוב להבין כי לחפלות יש כוח פוליטי חזק יותר משנדמה. יעיד על כך ח"כ בצלאל סמוטריץ', שמה שמטריד אותו ואת אשתו יותר מכול הן "חפלות של ערביות".

 

הזוג סמוטריץ' משתמש ב"חפלות הערביות" בתור עוד תירוץ להפרדה בין יהודים לערבים, ואני חושב, לעומתם, שדווקא החפלה של המימונה יכולה וצריכה להיות הזדמנות קרנבלית להיפוך ולשינוי, ומתוך כך, לקירוב ולאיחוי השסעים. כמו בפיוט "אתם יוצאי מערב" וכמו בעדויות ההיסטוריות שהובאו מעלה, אין מדובר בחזון דו-קיום אוטופי שמתעלם מכל הבעיות שמסביב. אדרבא, מדובר בכזה שמכיר בקיומם של "אנשי דמים" ובצורך הקריטי בפיוס וביצירת קשרים על אפם ועל חמתם. מדובר בחזון שמביט בחג המימונה ורואה בו הזדמנות ליצירת חיבור פרגמטי וקונקרטי בין יהודים למוסלמים. בבסיס החיבור עומדים קשרים עתיקים וחזקים של מסחר ושל סובלנות דתית הדדית, שמקורם בכורח הלכתי. חבל להתעלם מהאפשרות שהכורח הזה מייצר, דווקא בימים אלה. וכמו שכתב ר' דוד בוזגלו: "עִזְבוּ רִיבוֹת וּמְרוֹרִים. לָעַד וּלְדוֹרֵי דוֹרִים / וְעַל שָׁלוֹם וּדְרוֹרִים. קְרִיאוֹת הוֹי תֶּחְדַּלְנָה".

 

 

אַתֶּם יוֹצְאֵי מַעֲרָב / ר' דוד בוזגלו

(שיר לליל המימונה)

 

אַתֶּם יוֹצְאֵי מַעֲרָב. מָארוֹק אַנְשֵׁי אֱמוּנָה

הַלְלוּ אֵל בְּעַם רָב. יוֹם זֶה יוֹם אַלְמִימוּנָה.

אֶתְמוֹל פָּעַר אֶת לוֹעוֹ. יַם סוּף לְנֶגֶד פַּרְעֹה.

עִם כָּל רִכְבּוֹ בְּנָסְעוֹ. וּלְקָחָם לוֹ לְמָנָה.

וְעָבְרוּ בֵּין בְּתָרָיו. צֹאן יִשְׂרָאֵל עֲבָדָיו.

עֵת נֶעֶרְמוּ מִשְבָּרָיו. עַל יְדֵי רַעְיָא מֵהֵמְנָא.

וּרְכוּשׁ רוֹדְפָיו וּמוֹשְׁלָיו. שָׂם יִשְׂרָאֵל אֶל כֵּלָיו

מִתּוֹךְ הַיָּם וְגַלָּיו. נִתַּן לוֹ לְמַתָּנָה.

וְשָׁמָּה עַל כָּל מִדְרָךְ. אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ בֵּרַךְ.

חָבֵר תִּהְיֶה מְבוֹרָךְ. בְּכָל חָדְשֵׁי הַשָּׁנָה.

וּבְמָארוֹק לְדוֹר דּוֹרִים. כָּכָה יֹאמְרוּ הָעִבְרִים.

בִּבְרָכָה לַחֲבֵרִים. אַרְבְּח יָא כָאי וּלְגִ'ינָא.

וּבְנֵי נֵכָר, נוֹזְלֵיהֶם נִבְקְעוּ תּוֹךְ כְּלֵיהֶם

וְתִפֹּל שָׁם עֲלֵיהֶם. יִרְאַת שׁוֹכֵן מְעוֹנָה.

וּמַשָּׂאוֹת עַל מַשָּׂאוֹת. מִלְאוּ כָּל טוּב וּתְבוּאוֹת.

הוּבְאוּ מֵאַרְבַּע פֵּאוֹת. לְעַמּוֹ אֲשֶׁר קָנָה.

וִילִיד עֲרָב זֶה דַרְכּוֹ. עַד עַתָּה תּוֹךְ מָרוֹקוֹ

וְלַיְהוּדִים כְּעֶרְכּוֹ. יַקְרִיב מִנְחָה שְמֵנָה.

שְׂאוֹר וּדְבַשׁ וּתְבוּאָה. חֲלֵב פָּרָה בְּרִיאָה.

דָּגִים נַעְנָע וְחֶמְאָה. עִם פִּרְחֵי בָּר וְגִנָּה

שָׁמָּה עִבְרִים וַעֲרָבִים, יַחְדָּו כֻּלָּם מְסֻבִּים.

וְאֶת לִבָּם מְטִיבִים. עִם כְּלֵי שִׁיר וּנְגִינָה.

וְלָבְשָׁה הָעִבְרִיָּה. תִלְבֹּשֶׁת עַרְבִיָּה.

וְגֶבֶר עִם אַדְרָעִיָּא. וּקְטֹרֶת מֹר וּלְבוֹנָה.

וְלֹא נִכָּר הָעִבְרִי. לִפְנֵי אָחִיו הַהֲגָרִי.

אִם עִירוֹנִי אוֹ כַּפְרִי. רוּחַ כֻּלָם נְכוֹנָה.

שָׁם טֻשְׁטְשׁוּ הַתְּחוּמִים בֵּין יִשְׂרָאֵל לָעַמִּים

אִלְמָלֵא אַנְשֵׁי דָּמִים. אֲשֶׁר עַל הַמְּדִינָה.

אולי יעניין אותך גם סיפור.עם | מרוקו בבית אבי חי 18.02.16 שלישי- רביעי | יא-יב בניסן | 20.4-19.4

הֵמָּה הַמְגוֹגִים. מוֹסְרִים עַמָּם לַהוֹרְגִים

כִּי לְכִתְרָם דּוֹאֲגִים. לֹא לְנֶפֶשׁ נַעֲנָה.

עִזְבוּ רִיבוֹת וּמְרוֹרִים. לָעַד וּלְדוֹרֵי דוֹרִים

וְעַל שָׁלוֹם וּדְרוֹרִים. קְרִיאוֹת הוֹי תֶּחְדַּלְנָה.

 

 

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus