הדם הוא הנפש

07.12.10

שחיטת בעלי חיים כמתנה לאלהים אינה באמת שונה משפיכות דמים ועל כן יש צורך להבדיל ביניהן באופן מובהק וחד-משמעי. תמר דבדבני על סייגים, הבדלים ושאלה מרכזית אחת - מה יש בו בדם הקורבן שמאפשר לו לכפר על מעשינו?

אמר שמואל: פסול בשר, אבל בעלים נתכפרו. מאי טעמא? דאמר קרא: "וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר" (ויקרא יז, 11) - כיון שהגיע דם למזבח נתכפרו בעלים. (זבחים כו ע"ב)

תרגום:
אמר שמואל: פסול בשר (של קורבן שדמו הֻזה על המזבח באופן שגוי), אבל הבעלים (של הקורבן) נתכפרו. מה הטעם (לכך שהקורבן מכפר למרות שאינו ראוי למאכל)? שאמר הפסוק: "ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר" (ויקרא יז, 11) – כיוון שהגיע דם למזבח, נתכפרו הבעלים.

הקשר:
בסופה של המשנה הראשונה בפרק השני של מסכת זבחים מתוארים מקרים בהם הכהן מזה את דם הקורבן על חלקים שונים של המזבח, שאינם מתאימים לכך לפי ההלכה. המשנה קובעת כי בכל המקרים הללו "פסול ואין בו כרת". דברי שמואל הנאמרים כאן מוסבים על קביעה זו.

דיון:
מה יש בו בדם הקורבן שמאפשר לו לכפר על מעשינו?

 


אמר שמואל: פסול בשר, אבל בעלים נתכפרו

לשונה של המשנה אינה בהירה – מי פסול? האם הקורבן שדמו לא הֻזה לפי הכללים, נחשב כלא היה? האם החלק הטקסי של הזאת הדם נפסל, אך הקורבן עצמו כשר? דברי שמואל עונים על שאלות אלה. לדעת שמואל, במקרה בו הֻזה הדם על המזבח, אך לא על החלקים המיועדים לכך, בשרו של הקורבן פסול לאכילה אולם הכפרה, לשמה הוקרב לכתחילה, מתקיימת.

"וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר" (ויקרא יז, 11) - כיון שהגיע דם למזבח נתכפרו בעלים
המשך דרשתו של שמואל (ייתכן שזוהי דרשת התלמוד המסביר את דברי שמואל) נותן טעם לפסיקתו. מן הפירוש עולה שהחלק בטקס שאחראי בפועל על הכפרה הוא הזאת הדם על המזבח. אם כך, מעניין לשים לב שלמרות שבמקרים המתוארים במשנה נפלה שגיאה בחלק זה (הזאת הדם), הכפרה דווקא מתקיימת ורק האכילה מן הבשר לאחר הקרבתו אסורה.

הפסוק העומד ביסודה של דרשה זו לקוח מציוויי אלהים לאהרון ולבניו לגבי משמעות הקורבנות והאופן הנכון להקריבם. ציוויים אלה נפתחים בעיקרון מרתק: "אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז בַּמַּחֲנֶה אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחַט מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ לְהַקְרִיב קָרְבָּן לַה' לִפְנֵי מִשְׁכַּן ה' דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מִקֶּרֶב עַמּוֹ" (ויקרא יז, 4-3). מעבר לעיקרון של ריכוז הסמכות הפולחנית במקום אחד ובידי קבוצה מסיימת, נדמה לי שיש כאן גם רעיון מוסרי מעניין: הדגשת הדמיון שבין רצח אדם ושחיטת בעל-חיים. ייתכן ששילוב של שני עקרונות רעיוניים אלה מוביל לאזהרה החריפה: אם לא תיעשה הריגת בעל החיים כמבע של נתינה לאלהים היא תיחשב כשפיכות דמים, כסוג של רצח.

בפרשנותו לויקרא יז, מתאר הרמב"ן את התפתחות יחסו של אלהים בנוגע לאכילת בשר: "כי השם ברא כל הנבראים התחתונים לצורך האדם... ואף ע"פ כן לא התיר להם באכילה מתחילה רק הצומח, לא בעלי הנפש (בראשית א, 29)... וכאשר היה במבול שנצולו בזכותו של נח והקריב מהם קרבן והיה לרצון לו התיר להם השחיטה (בראשית ט, 3)..."

 

תיאורו של הרמב"ן אכן מתאים למסופר בתורה: בראשית נברא האדם צמחוני ולאחר המבול וקורבנו של נח ניתנה לבניו הרשות לאכול בשר, תוך הקפדה על איסור אכילת דם: "אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ" (בראשית ט, 4). מיד אחר-כך מוזהרים נח ובניו: "וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם. שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם" (שם, 6-5). כלומר, לאט לאט נכנע אלהים לתאוותינו ומתיר לנו, צעד אחר צעד, את השחיטה ואת אכילת הבשר. כל היתר מלווה באזהרות ובסימון גבול - מעין "קו אדום" שנחרצותו מעוררת את החשד שעצם קיומו אינו טריוויאלי: אכילת בשר בעלי חיים היא נטילת נפש ועל כן יש להדגיש שאת ה"נפש" (כלומר, את הדם) אסור לאכול; הריגת בעלי חיים אינה שונה כל-כך מהריגת אדם ודווקא בשל כך יש לציין שבני אדם הם אחרים, ברואים בצלם אלהים, ואותם אסור להרוג; שחיטת בעלי חיים כמתנה לאלהים אינה באמת שונה משפיכות דמים ועל כן יש צורך להבדיל ביניהן באופן מובהק וחד-משמעי (כנזכר לעיל).

הפסוק הנדרש כאן נאמר בהקשר לאיסור אכילת הדם: "וְאִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יֹאכַל כָּל דָּם וְנָתַתִּי פָנַי בַּנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת אֶת הַדָּם וְהִכְרַתִּי אֹתָהּ מִקֶּרֶב עַמָּהּ. כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר" (ויקרא יז, 11-10).

הרמב"ן, בפירוש שחלק ממנו צוטט לעיל, מסביר: "והנה התיר גופם (של בעלי החיים) אשר הוא חי בעבור האדם, שיהיה להנאתו ולצרכו של אדם, ושתהיה הנפש שבהם לכפרה לאדם". כלומר, סופו של תהליך ההיתרים בו התחיל אלהים לאחר המבול בא לידי ביטוי בפסוקים אלה: בשרם של בעלי החיים מותר באכילה, אך לא דמם-נפשם כיוון שלו יש תפקיד אחר – "לכפרה לאדם".

הרמב"ן מציע שני נימוקים שונים – מרגשים ומעוררי מחשבה - לכך שאסור לאכול את דמם של בעלי החיים, ושניהם מבוססים על הקביעה "כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ" (דברים יב, 23). הנימוק הראשון מזכיר את הדמיון המהותי בין בני-האדם ובעלי-החיים: "כי אין לבעל נפש (כלומר אדם) שיאכל נפש כי הנפשות כולן (שייכות) לאל, הנה כנפש האדם וכנפש הבהמה לו הנה 'כִּי מִקְרֶה בְנֵי הָאָדָם וּמִקְרֶה הַבְּהֵמָה וּמִקְרֶה אֶחָד לָהֶם כְּמוֹת זֶה כֵּן מוֹת זֶה וְרוּחַ אֶחָד לַכֹּל' (קהלת ג, 19)"; הנימוק השני מדגיש את ההבדלים בין האדם ובעלי-החיים: "כי הנאכל ישוב בגוף האוכל והיו לבשר אחד, ואם יאכל אדם נפש כל בשר והוא יתחבר בדמו והיו לאחדים בלב - תהיה עובי וגסות בנפש האדם, ותשוב (נפש האדם) קרוב לטבע הנפש הבהמית אשר בנאכל (כלומר בבעל-החיים שאכל)".

הדם, אם כן, הוא הנפש – מקור החיות של הגוף, מוקד הדמיון והשוני בין בעלי החיים ובני האדם – ועל כן הוא אסור באכילה. אך מה יש בו שיכול לכפר? מדוע דוקא הדם הוא זה שנושא בחובו את אפשרות הכפרה?

גם לזאת יש לרמב"ן תשובה: "בעבור שהדם הוא הנפש ואין ראוי שתאכל הנפש את הנפש, ואני חמלתי על נפש האדם ונתתיו להם על המזבח שתהיה נפש הבהמה מכפרת על נפשו". כלומר, לכתחילה אין ראוי להרוג בעלי חיים, לשפוך את דמם-נפשם ולאכול מבשרם, ולכן מרגע שהותרו כל אלה יש לאדם צורך בכפרה על שהוא שופך דם-נפש. כפרה זו תימצא בדם-נפש בעל-החיים השחוט.

בעקבות דברי הרמב"ן אני קוראת שוב את דברי שמואל: הבשר פסול כיוון שתהליך הזבח לא בוצע כהלכה, אולם מכיוון שניטלה כאן נפש יש עדיין צורך בכפרה – לכך משמש דם-נפש הבהמה. דם הקורבנות מכפר כיוון שהוא מהווה מעין תחליף סובלימטיבי לדם האדם – כפרתו היחידה של השופך דם אדם היא נטילת נפשו ("שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ", בראשית בראשית ט, 6), אך שופך דם הבהמה, דמה שלה יכפר עליו.

 

הרבה תמר דבדבני מלמדת ספרות חז"ל ב"קולות" ובמכינה הקדם צבאית של התנועה ליהדות מתקדמת ביפו. מנחה  בשיתוף עם אלה ארזי את "אותמונה"בבית אבי חי. 

לתגובות: 
editor@bac.org.il  

 

 

Model.Data.ShopItem : 0 6

עוד בבית אבי חי