הנרות הללו שאנו מדליקים
יום השנה לרצח יצחק רבין
social
facebook whatsup email tweeter
כרמית ספיר-ויץ //
6.11.08
יום השנה לרצח יצחק רבין
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר

הנרות הללו שאנו מדליקים

14 שנה לאחר רצח יצחק רבין, הגיע הזמן לברר מה משמעותם של טקסי הזיכרון ומה נותר מ"נוער הנרות". כרמית ספיר-ויץ מלבה את האש

 

 
 

את היריות שנורו בכיכר מלכי ישראל מאקדחו של יגאל עמיר קשה לשכוח - ראש הממשלה יצחק רבין ירד במדרגות בניין העירייה בתל אביב בתום עצרת בסימן "כן לשלום, לא לאלימות" כששלוש יריות סיימו את חייו.

בני נוער רבים מצאו נחמה, כזכור, בהצטופפות סביב נרות זיכרון בכיכר ששמה שונה ל"כיכר רבין". אלפים מהם נאספו במקום, בכו ושרו. גם הם זכו לשם חדש - "נוער הנרות". פעילותם באותה עת הרשימה רבים, ומי שסברו כי הדור הצעיר אינו מעורב דיו, חברתית ופוליטית, גילו כי דווקא הנוער הוא שמוביל את אירועי הזיכרון העממיים ומאלתר טקסים בתל אביב ובערים נוספות.

"איש לא ארגן אותם מלמעלה. זו היתה התארגנות ספונטנית של בני נוער שהרגישו שמשהו נורא קרה, והדרך שמצאו היתה להיות יחד ולבטא במשותף את תחושות החרדה והעצב", כתבה רחל רבין-יעקב, אשת חינוך ותיקה ואחותו של יצחק רבין, באתר האינטרנט של רשת אורט. "תפילה יש גם לאנשים לא דתיים, לאנשים אוהבים ומאמינים שמרגישים שמשהו יקר להם מצוי בסכנה. אינני רואה בכך משהו מזויף, להיפך. היתה בכך התבטאות כנה וישירה".

 nvr_hnrvt_bkykr_rbyn
התארגנות ספונטנית. "נוער הנרות" בפעולה. צילום: פלאש 90

מסימן לדבר עצמו

"רצח רבין עשוי להתחיל מהפיכה תרבותית בישראל, כפי שרצח קנדי התחיל את המהפיכה התרבותית של אמריקה", ניבא אחד העיתונים הגדולים בעמוד השער. "הנוער והצעירים יובילו אותה. בני 14 עד 24 יביאו אל התקשורת את כובד הראש, את רצינות הוויכוח, את עומק הביטוי, את החיפוש אחר משמעות, את הרצון להבין את העולם ואת עצמם".

אך מה נותר מאותו נוער לאחר 14 שנה? לא הרבה, אם בכלל. האם הטקס ממלא כעת את מקום התוכן?

"נר זו מטאפורה. נר הפך מסימן לדבר עצמו", קובע ד"ר דוד גורביץ' מבית הספר לתקשורת במכללה למינהל, המתמחה בתרבות פופולרית ופוסט-מודרנית. "ההתמקדות בעולם הנרות היא אימוץ פולחן דתי למטרות חברתיות, חילוניות ופוליטיות; היא שימוש באייקונים דתיים למטרות לא דתיות".

 

במילה אחת - חילון?
בדיוק. התאימו את אלוהים למודל החילוני הלאומי, כשם שלקחו את חג מתן תורה והפכו אותו לחג הביכורים עם הטרקטורים. הנרות, שהיו טקס אישי פרטי, הפכו לסממן אוניברסלי וגם ישראלי, בטקסי אזכרה כמו גם במופעי רוק".

 

יש משהו מאחורי הנרות הללו?
"אנחנו אחת מהחברות שמאמינות שסימנים מוליכים לדברים ממשיים, אבל מאחורי הנרות אין כלום. יש הרגשה שהנרות נותנים את החוויה, אבל אף אחד לא בודק מה מסתתר מאחוריהם. זו אופנה, משהו אסתטי, כמו נרות שולחן. לקחנו את הריטואל הקדום של אש והפכנו אותו למטאפורה שמעידה על אבל וצער".

 

 mdlyqh_nr_zykrvn_lrbyn0
הגירסה הממוסדת


האם אנחנו צריכים להיות מודאגים מזה?
זו שאלה טובה. תלוי מה מערכת הציפיות שלנו. אם אנחנו אומרים שהטקסים הופכים לחלולים יותר ויותר וגורמים להתרגשות כללית שאין מאחוריה דבר, עלינו לחשוש ממציאות כזאת. עובדה שהנרות התפוגגו מהר מאוד".

 

 זה מה שנשאר
שחר פישר (25), ממייסדי רשימת 'התעוררות בירושלים' המתמודדת בבחירות לעיריית ירושלים, היה נער צעיר בזמן הרצח. "ליל הרצח הוא זיכרון מאוד חי", הוא משחזר. "הייתי בכיכר בהפגנה, ואחר כך התמדתי והגעתי לשם במהלך החודש שלאחר הרצח עם חבריי. באותה תקופה ההסתכלות שלי היתה מאוד נאיבית, ונבעה מהזעזוע ומהצורך להתמודד עם המוות באופן כללי. אני חושב שרק מאוחר יותר הבנתי את ההשלכות, את הקרע בעם ואת העובדה שמדובר ברצח פוליטי".

 dvd_gvrbyts
הסימנים מולכים. ד"ר גורביץ'

מה אתה זוכר מחוויית ה"ביחד"?
אני זוכר אווירה מאוד כבדה והתמודדות ראשונית עם מוות. אני די בטוח שמה שהביא אותי לשם הוא העובדה שבאתי מבית אקטיביסטי - אמא שלי מספרת שכבר כעובר הייתי איתה בהפגנות".

האם הנרות תפסו את מקום המהות?
אני לא חושב שצריך לייחס משמעות יתר למעמד הדלקת הנרות בכיכר. צריך לזכור את האווירה לאחר הרצח - אווירת משבר ותחושה של צורך בתיקון. זה לא שהדלקת הנרות הביאה הארה וזהו. ההשפעות של הרצח ריחפו מעל כל הדור שלי, וימשיכו לרחף.

 

מה נשאר אצלך מהנרות?
הצורך לשנות ולעשות. זו האמונה שליוותה אותי בהתבגרות. לאורך כל השנים הייתי מעורב - בתיכון, בתנועת הנוער, במכתב השמיניסטים על חוק טל, בעיסוק בעיתונות במטרה להשפיע, וכמובן, בהקמת תנועת 'התעוררות בירושלים', וזה מה שאני עושה בהתנדבות בחצי השנה האחרונה".

 

פישר הוא רק דוגמה אחת. אבל מה נשאר מרוב "נוער הנרות" שמילא את הכיכר?
 "אם הטראומה נשארת תפאורה", מסכם גורביץ' "הנרות יוצרים אווירה חגיגית שפוטרת אותנו מהתמודדות ממשית ומספקת לנו טקס יפה. זו תפאורה חסרת עומק שמחליפה את הטראומה והזיכרון. אפשר לבקר את המציאות הזאת, אבל אנחנו חיים בתוכה כל רגע - האפקטים מחליפים את האובייקטים שאליהם הם מתייחסים. אין מציאות גדולה, אלא הסכמה למטאפורות".

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus