תפילה קטנה, לשכוח הכל: אם לשלושה מאשכול מספרת על סיוט ושמו "צוק איתן"
שש אחרי החגים
social
facebook whatsup email tweeter
נעמה כספי //
5.10.14
שש אחרי החגים
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר

תפילה קטנה, לשכוח הכל: אם לשלושה מאשכול מספרת על סיוט ושמו "צוק איתן"

דבר לא הכין אותנו לקראת הקיץ הזה: כה קשה, עצוב, ארוך. השמחה כבר לא אותה השמחה. כעת צריכים להרים את עצמנו - אבל מי אמר שהפעם הבאה לא תהיה גרועה יותר?

הזמן הוא קיץ 2014 – חם, ארוך, מתיש, מעיק, מטריד – והמקום, חבל אשכול בעוטף עזה, הנגב המערבי. אני אם לשלושה ילדים שרק יצאו לחופש הגדול, והדים ראשונים לסערה שעומדת לפרוץ כבר נשמעים ברקע; קרבים ובאים בקולות אימה שאינם מבשרים תקווה. רעמי ההפגזות מתעצמים ככל שהימים חולפים, וכך גם הטמפרטורה. חם מאוד ואני נעשית מבולבלת כל כך.

f140821kk02
בית ילדים במועצה אזורית אשכול שספג פגיעה ישירה במהלך "צוק איתן" (צילום: פלאש 90)

בתחילה מתעלמים. אנחנו הרי רגילים לשמוע מפעם לפעם הדי פיצוצים והפגזות או קולות מסוקים החגים מעלינו. אנחנו גם מתורגלים כבר שנים בכריזת "צבע אדום", יודעים מה עלינו לעשות עם הישמעה ולאן ללכת. גם הילדים מתורגלים ומתודרכים.

 
אך דבר לא הכין אותנו לקראת הדבר שאליו הלכנו. לא חשבנו שהקיץ הזה יהיה כה קשה. כה עצוב. כה ארוך. רווי דריכות ומועקה. דאגה שלא נפסקת. ותחושת בחילה עצומה שמטפסת לה בבטן מתחילתו של קיץ.

 
אט אט השמים נסגרים מעליי, העצב גואה, מפלס החרדה עולה ועולה ועולה וכשאופק תכול שמים אינו נראה למרחקים, אני מבינה שעליי לארוז את עצמי ואת הילדים ולהתרחק ככל האפשר מביתנו, עד יעבור זעם.

פליטות בארצי שלי


בורכנו במקום מפלט שקט להפליא. ארץ אחרת, שקטה ומנותקת, אי-שם לחופו של ים המלח. גן עדן לוהט ויפהפה, שם אנחנו מוצאים שלווה, פינה להניח את הראש וגם זמן להתפרק, לבכות, לשאול, לתהות.


אלא שהשלווה שאותה חיפשתי, ולה הייתי צמאה כל כך, לא היתה בנמצא. הילדים שהתנתקו, השתגעו, השתעממו והתגעגעו מאוד הביתה. גם אני הרגשתי שנטרפת עליי דעתי כשהימים הפכו לשבועות שהפכו לחודש שלם מחוץ לבית, בעוד ילדיי צמודים אליי ושואבים ממני אנרגיות שלא היו בי בין כה וכה. זמן מלחמה. "שטח צבאי סגור", נאמר על המקום בו עומד ביתי.


התקוות נמוגו.

 

article_image_misc_musaf-article_image_misc_musaf-naama-caspi
נעמה כספי. אין תשובה, וגם לא כוחות
נוצר בי סדק. תהום עמוקה נפערה לה, והכתה בי ההכרה שאני לא מתגעגעת יותר הביתה. תחושת חוסר אונים עצומה חבטה, כאילו הקרקע נשמטת מבין רגליי, וחשבתי: היכן הוא בכלל הבית לו אני כל כך כמהה? תחושת ארעיות ובלבול. דריכות ופליטות בארצי שלי. הנה אני, בת קיבוץ, הוריי בני הארץ, ואני דור שלישי, מרגישה פליטה אבודה בנדודים ובבריחה. ממה?

 

ממה שעוד עלול לתפוס אותי. העתיד לוט בערפל ואין שום סימן באופק לסיום המבצע, שאני בכלל מרגישה שהוא מלחמה. מלחמה על החופש שלי. של ילדיי. נטלו מהילדים שלי את החופש הגדול, את זמן ההנאה שלהם, מבלי ששאלו אותם. המציאות כל כך קשה ומורכבת ואני אמורה לתפקד בנורמליות יחסית. לשדר עסקים כרגיל כשאין מושיע שבא לפתחנו.

 

לאן ממשיכים מכאן?

 

קיץ ארוך, לוהט, עצוב, דומע, התקפי חרדה שתוקפים מבלי להודיע מראש. והקול שאומר  לי שעליי לתפקד כרגיל. יש לך ילדים קטנים, תתפקדי, גם אם לא נוח לך כרגע.


קיץ מסויט. קשה מאוד. השמחה כבר לא אותה שמחה. מנצלת את הפסקת האש לחזרה הביתה. מה נותר ממנו? הגינה עצובה. המובייל היפה שלי שהמילה HOPE רשומה עליו נפל ונשבר, כה סימבולי. הבית חשוך. נותר כפי שעזבנו אותו, עם אותן ערימות כביסה. משחקים וחלקי לגו על הרצפה. מיטות הילדים דוממות. הבובות פעורות העיניים ממתינות לידיים קטנות שתשאנה אותן ותשחקנה בהן.


רגע השיא בכל ההתרחשות – רגע חשוך ומכאיב – הוא הידיעה החותכת והברורה כל כך שנעזבנו לנפשנו על ידי המדינה. אותה מדינה שראינו בה מערכת הגנה שלמה כאם וכאחות לנו – ואיננה עוד. וכל זה מבלי לתת לנו תשובה איך ממשיכים מכאן. ואיך ב א מ ת ממשיכים מכאן? ומי מבטיח לנו מה עתיד לבוא? וכשהוא יבוא, זה יכאב יותר? זה יהלום בנו באופן שלא נוכל להתמודד יותר עם המציאות הכל כך מופרכת והזויה?

 

  • " רגע השיא בכל ההתרחשות – רגע חשוך ומכאיב – הוא הידיעה החותכת והברורה כל כך שנעזבנו לנפשנו על ידי המדינה. אותה מדינה שראינו בה מערכת הגנה שלמה כאם וכאחות לנו – ואיננה עוד. וכל זה מבלי לתת לנו תשובה איך ממשיכים מכאן " אין בי תשובה וגם לא ממש כוחות. חייבת להרים את עצמי, להתנער מהאבק, לטפל ולאחות סדקים, שברים ונפש מרוסקת עייפה ועצובה כל כך. למען ילדיי. למען משפחתי שלי. נושאת תפילה בתוך תוכי על אף שאיני אדם מאמין, תפילה שיהיה טוב. שנוכל לשוב וליהנות מרגעים של מה בכך. שוליים כביכול. נחליאלי מקפץ. רוח סתיו. שקיעת החמה. חיבוק של בתי הקטנה בת הארבע. סתם. לשכוח מהכל. 


הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus