רגעי החסד של דפני ליף
שערי שמים
social
facebook whatsup email tweeter
דפני ליף //
2.9.13
שערי שמים
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר

רגעי החסד של דפני ליף

עם בוא השנה החדשה, דפני ליף אופטימית: כל עוד יש רגעים של אמת ושל חלימה, יש לנו גם זיכרון שמעבר לעננים יש שמש, ואנחנו עדיין יכולים לדמיין את היום שבו היא תמלא את החלל כולו

בימים שבהם העיניים פקוחות לרווחה, שערי השמים פתוחים. רגעי חסד טמונים יותר מהכול באמת צרופה – זו שמשתקפת מבעד עיניהם של אנשים. בשנתיים האחרונות היתה לי זכות גדולה להיות עדה לאינספור רגעים כאלו - רגעי כאב והתרגשות של אנשים שהשילו כל טיפת ציניות וכל רמז לפחד לחשוף את השבריריות שבהם, ואף נתנו לה ביטוי חיצוני. הלב החשוף הוא הביטוי התם והילדי ביותר לשכינה שבנו. הרגעים שבהם השריון נסדק הם דווקא אלה שבהם אנו מתגלים כחזקים ביותר:

dpny_lyp
דפני ליף. המאבק עוד לפנינו (צילום: רוני טוביה)
 

אם שמחבקת את ילדיה; גבר קשיש שנזכר באהובתו משכבר הימים; משפחה מחוסרת בית שמתעקשת לחייך ולחיות עם לבה החשוף למרות הקושי ולמצוא גם טוב ביום שבו קשה להרים את הראש ונדמה שאין על מה להגיד תודה; כיכר עיר מלאה בתקווה ובאופטימיות; ברק בעיניים שלפני רגע היו כבויות. על כל אלו אני מתבוננת בפליאה. אני עדה דרכם לעוצמת החיים הגדולה מכול.

 

ראש השנה בפתח, והשנה שלפנינו הולכת להיות לא פשוטה. זה לא ששערי השמים נסגרים – השמש עדיין זורחת – אבל דומה שיש מי שמסתיר אותה, מכסה אותה בעננים עכורים ומעמיס עלינו מועקה כבדה שמקשה עלינו להרים את הראש ולהתבונן למעלה. המאבק הגדול שלפנינו הוא מול ייאוש הולך וגדל, מול קושי כלכלי ומציאות שגורמת לנו להרכין את הראש. המאבק הוא על עמידה זקופה, על הסטת העננים הכבדים ועל פתיחת שדה הראייה שלנו בחזרה לכל מה שיכול להיות, אל התום שנלקח מאיתנו באלימות, בכל יום מחדש.

 

לחגוג את הלב הרחב

 

לפני כמה שבועות פגשתי את דוד. דוד הוא בן כמעט 80, חי מהיד לפה, ערירי, גר בדירת חדר בלי חימום, מתקשה ללכת בלי ההליכון, שניתן לו מיד שרה. ישבתי לצדו והקשבתי. הוא סיפר לי על הילדים, על אשתו המנוחה, על המסע שעבר בחייו. התמלאתי רחמים וכאב עליו ולא הצלחתי להקשיב למילותיו אלא מבעד מראה ביתו הדל בצבעי חום וטחב, עד שנגע בידי והיישיר אליי מבט וחייך חיוך גדול, ילדי. היישרתי אליו מבט ופגשתי את עיניו הגדולות הכחולות-שקופות שלא היה בהן טיפה של מרמור. הוא המשיך לחייך. " אנשים בעלי מבט צר המחזיקים בעמדות כוח אינם משכילים להבין את המחיר שאנחנו משלמים כיחידים וכחברה כשהם מנחים את הדרך בלי לראות את הלב שלנו מתאמץ לא להתקהות למרות הקושי והמחסור "


מילה אחת על מה שרע הוא לא אמר; רק התלוצץ וחייך וסיפר כמה הוא אוהב את הים. צמרמורת עברה בכל גופי. הייתי מרותקת. הרגשתי מבוגרת ועייפה ממנו כשהתבוננתי בעיניו הצוחקות. כמה שעות לאחר מכן נפרדו דרכנו. חיבקתי אותו והוא אותי, חיבוק של לב אל לב, חיבוק ארוך, חם, חיבוק שלא היה בו צער, אלא רק תודה על הרגע האחד הזה – המפגש הזה בינינו.

 

לשנה העברית החדשה אני מאחלת מעומק לבי שנזכה לראות את העולם הזה חוגג את הטוב ואת הלב הרחב שפועם בקרבנו ברגעים כאלו ושרגעים אלו יציפו את הימים שלנו, ולא למרות הקושי, אלא בזכות עצמם. היום הזה אינו קרוב; הדרך אליו עוד רחוקה ומלאה מהמורות. אנשים בעלי מבט צר המחזיקים בעמדות כוח אינם משכילים להבין את המחיר שאנחנו משלמים כיחידים וכחברה כשהם מנחים את הדרך בלי לראות את הלב של דוד מתאמץ לא להתקהות למרות הקושי והמחסור. כל עוד יש רגעים של אמת ושל חלימה, יש לנו עוד זיכרון שמעבר לעננים יש שמש, ואנחנו עדיין יכולים לדמיין את היום שבו היא תמלא את החלל כולו.  

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus