מי הזיז את ההיסטוריה שלי
פסנתר ותוף פח
social
facebook whatsup email tweeter
זהר אלמקייס //
23.1.14
פסנתר ותוף פח
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר

מי הזיז את ההיסטוריה שלי

פילולוגים יהודים ראו בכתבי היד מתימן שהגיעו לידיהם אוצרות ש"נגאלו" ושיבצו אותם במחקר האקדמי, בלי כל היסטוריה או קדושה. בספרו החדש נח גרבר מחזיר את המקורות הללו למקורות

נקודת המוצא של המחקר העומד בלב ספרו של נח גרבר ״אנחנו או ספרי הקודש שבידינו?: הגילוי התרבותי של יהדות תימן״, היא מסעו של יעקב ספיר, השד״ר (שליחנו דרבנן, כלומר, יהודים שנשלחו למסעות גיוס תרומות בגולה) יליד ליטא להודו.

 

hvrd_8
עטיפת הספר 

בדרכו לשם התעכב ספיר בתימן כתשעה חודשים והניח אחריו תיאור שיטתי ומקיף ראשון של יהודי המקום. מלבד התיעוד, שחשיבותו רבה, הוא גם מצביע על בעיה עמוקה, שלה מקדיש גרבר את רוב מחקרו: ההפרדה הכמעט מוחלטת שעשו חוקרים ופילולוגים של יהדות תימן בין כתבי היד - ספרי הקודש שחקרו - ובין אלו המחזיקים בהם - יהודי תימן, שמצד אחד החוקרים ראו בהם היהודים האותנטיים ביותר ומקור עתיק שנשתמר בו הידע, ומצד שני, ראו בהם ערבים שהקדמה מהם והלאה.

 

גרבר כותב: ״[לצד סולידריות בעת פרעות היה] גיבוש של סטריאוטיפים למכביר על אודות אחים אוריינטליים חסרי ישע הנתונים דרך קבע בפורענויות פוליטיות ואין בכוחם להיות אחראים לגורלם. הסטריאוטיפים הללו הזינו, באופן סימביוטי, הנחה נוספת ומשלימה של הפילולוגים היהודים, לפיה אין לאפשר ליהודי המזרח להמשיך ולהחזיק בכתבי היד שברשותם משום שהם אינם מסוגלים להכיר בחשיבות המחקרית הטמונה ביצירה הרוחנית שהשתמרה אצלם״.

 

ספיר גילה סקרנות אינטלקטואלית ועניין אתנוגרפי בריא בקהילות המרחב הערבי שחקר וראה חשיבות עצומה בתיעוד חיי הדת, הרוח והיומיום של יהודי המזרח, עניין שגם ניכר בספרו ״אבן ספיר״. עם זאת, הוא היה ספקן לגבי סיפוריהם של בני הקהילה. ספקנותו, זלזולו ונקודת המבט האוריינטליסטית שלו תרמו רבות לביסוס הסטריאוטיפ של יהודי דרום חצי האי ערב כ״יהודים פרימיטיביים ולא רציונליים הנוטים להצמיח מתוכם משיחי שקר״. וזאת, בד בבד עם תיאורם כיהודים המשמרים תרבות יהודית קדומה – בהתאם לאותה כפילות שתיארתי קודם לכן.

 

התפיסות הבעייתיות הללו שסוקר גרבר הן שהכשירו גם את הרעיון של ״גאולת״ כתבי היד מיהודי תימן: איסוף ורכישה של כתבי ידם, ולעתים גם החלפת ספרים קדמונים בספרים מודפסים שהביאו עמם חוקרים. בנקודה זו בסקירה מצביע גרבר על אספקט אתי מכריע במעשיהם של החוקרים הללו: ״הפילולוגים היהודים ראו בכתבי היד שהגיעו לידיהם מהמזרח בכלל, ומתימן בפרט, אוצרות ש׳נגאלו׳ אך ורק לשם שילובם בשיח הפילולוגי של מדעי היהדות; לפיכך הם לא נתנו את דעתם לפרדוקס הכרוך בכך ש׳גאולתם׳-כביכול של כתבי היד הללו סתמה את הגולל על התפקידים השונים שמילאו בהקשר התרבותי המקורי שבו נשתמרו במשך מאות שנים״.

 

תיקון היסטורי

 

סקירתו של גרבר רחבה ונוגעת בתחומים מגוונים ומתפרשת על פני תקופה ארוכה שבה התרחשו התפתחויות חשובות בשדה המחקר שלו. הוא נוגע, בין היתר, באיקונוגרפיה תימנית ובצורפות התימנית בשדה האמנות הציונית, במוזיקולוגיה התימנית וביצירותיהם ובעמדותיהם של עולי תימן עצמם. בפרק על האמנות העברית, למשל, גרבר מספר על האופן שבו דמויותיהם של יהודי תימן נהפכו לארכיטיפים ששימשו ציורים אוריינטליסטיים, וכך שירתו נרטיבים לאומיים.

 

רב תחומיותו של הספר מאפשרת מיפוי נרחב של תולדות המחקר על אודות יהדות תימן בעת הזאת ושל יחסיהם עם הממסד הציוני. חשיבות המחקר מועצמת אף יותר על ידי הנקודה המרכזית של גרבר, ולפיה יש טעם לפגם בניתוקם של כתבי היד מן התפקידים שגילמו ומהתגלגלותם בקהילות המקוריות שאליהן הם שייכים, ובמקרה הזה – יהדות תימן. הבחינה של כתבי היד, כפי שנעשתה על ידי פילולוגים יהודים, היא למעשה תוצר של גזילתם ועקירתם מבעליהם והפיכתם לאובייקטים מחקריים בלי כל היסטוריה או קדושה.

 

במחקרו של גרבר יש משום תיקון לעוול ההיסטורי הזה ולקולות ההגמוניים שנשמעו כל העת בתחום חקר יהדות תימן, והוא מציג גם את קולותיהם של דמויות מפתח כמו הרבנים יחיא קאפח ויחיא קורח, שהתקוממו נגד הניכוס החיצוני של ספרי הקודש של יהדות תימן, או רפאל יחיא סרי (מתלמידיו של הרב קאפח), שטרח על איסוף וכינוס שירת הקודש של העדה. תגובותיהם, שמבטאות ניסיון לעצב מחדש את התפקיד שמשחקים קנייניהם הרוחניים בשיח הפילולוגי היהודי, ביקשו ללכוד ולהנציח משהו מאותה התרבות ממש, פעמים רבות בשם אידיאל לאומי המושפע מעמדות אוריינטליסטיות גם כן. " התפיסות הבעייתיות שסוקר גרבר הן שהכשירו גם את הרעיון של ״גאולת״ כתבי יד מיהודי תימן: איסוף ורכישה של כתבי ידם, ולעתים גם החלפת ספרים קדמונים בספרים מודפסים שהביאו עמם חוקרים "

 

אם כן, לספר שני תפקידי מפתח בשדה שבו הוא פועל - שניהם חשובים באותה המידה. ראשית, הוא מספק הסתכלות פנורמית על מחקרים קודמים וגישות נושנות בחקר יהדות תימן ועושה זאת תוך מודעות לחשיבותם של אלו שבאו לפניו, אך עושה זאת גם בעין ביקורתית ומפוכחת. בה בעת הוא שופך אור על סוגיה אתית מרכזית באנתרופולוגיה, בפילולוגיה ובתחומים אחרים, והיא הסוגיה של יחס החוקר לאובייקטים - ולסובייקטים - הסובבים את מחקרו. בקונטקסט התרבותי הנוכחי, קריאות כגון אלו של גרבר הן אבן דרך הכרחית לקראת כתיבתה של היסטוריה מפי ובאמצעות הסובייקטים שפועלים בתוכה ושלהם היא שייכת.

בואו לדבר על יהדות תימן בעמוד הפייסבוק שלנו

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus