כותבת מהחדר
קול אישה
social
facebook whatsup email tweeter
עינת יקיר //
31.5.12
קול אישה
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר

כותבת מהחדר

"אתה לא יכול להיות משורר בלי חדר. כתבתי פעם: אדם זקוק לבית כדי לבנות חדר בנפשו, והחדר הזה יהיה ביתו, גם כאשר יקרסו סביבו הכתלים". עינת יקיר משוחחת עם המשוררת חגית גרוסמן

מישהו אחר 

 

מִישֶׁהוּ אַחֵר הָיָה מַפְסִיק
אֲחֵרִים הִפְסִיקוּ וְרַבִּים לֹא
הִפְסִיקוּ. דָּבָר כָּזֶה אִי אֶפְשָׁר
לְהַפְסִיק. הָרְחוֹב הוֹמֶה אָדָם שֶׁהִפְסִיק
וַאֲנִי הוֹמָה בְּחַדְרִי וְלֹא מַפְסִיקָה
אִי אֶפְשָׁר לְהִשָּׁעֵן עַל זֶה
אִי אֶפְשָׁר לִקְנוֹת מִזֶּה רִבָּה
אֲבָל נוֹטֵף מִזֶּה דְּבַשׁ וַאֲוִיר
יֵשׁ בָּזֶה רֵיחַ שֶׁל בַּיִת וּמוּזיקָה
יֵשׁ בָּזֶה אֶת מַה שֶּׁצָּרִיךְ
בְּכָל מָקוֹם נִסְתָּם חוֹר
כָּל חָלָל פָּתוּחַ מְקַבֵּל אוֹת
מִלָּה וּשְׁתִיקָה.
כָּל מִי שֶׁהִפְסִיק יֹאמַר לְהַפְסִיק
כָּל מִי שֶׁהִפְסִיק יֹאמַר שֶׁאִי אֶפְשָׁר
לְהִשָּׁעֵן עַל זֶה.

 

חגית גרוסמן, מתוך ספרה "רעד העיר" שיראה אור ב-2012 בהוצאת קשב

 

 

 

החדר. הרחוב.


היחס שלי אל הלשון משתנה כל הזמן. הלשון היא דבר חי. לשון היא צורך. אני מאמינה שיש לשון של רחוב ולשון של חדר. יש שירה שנכתבת מהרחוב ויש שירה שנכתבת מחדר. לשון היא גם משהו מתקן, נגיד השירה של זלדה, שהלשון שלה מתקנת את הנשמה ממש. והיא משהו מטהר, אני פונה אליה כדי לחוש טוהר. יש שירה שהיא מהרחוב, שהיא תגרום לאדם להזדהות איתה אבל לא תגרום לו לחוש זיכוך. זו כתיבה שהיא מלוכלכת יותר. דוגמה טובה לזה הוא אתגר קרת, שאוהב לקלל הרבה. בתקופת לימודיי באוניברסיטה לא התחברתי לזה. לא יכולתי להתאהב במישהו שכל הזמן מקלל. ויש שפה שהיא מרוחקת מזה – שפת השירה. רק אחרי שהשתחררתי מהאקדמיה התחלתי לקרוא את בוקבוסקי. בעיקר בעברית, בתרגום של דורית וייסמן, ואז נפתחתי לשפה אחרת. כלומר זה קרה לי מאוחר, הספר הראשון שלי כבר יצא ("תשעה שירים לשמואל", 2007, הוצאת תעשיות פלוניות). לא הושפעתי מבוקובסקי בנעוריי. מבחינתי התקופה המוקדמת היא תקופה של כאב ודיכאון. אז קראתי זלדה. יש בלשון שלה איזה תיקון: הסתרת את נפשך ממני / ולא היה בי עוד קול הנהר המלא, / העולה על גדותיו. (זלדה. "הסתרת נפשך", בתוך "פנאי | הכרמל האי-נראה", 1967). למדתי ספרות עברית וקראתי ספרות עברית. למה אוהבים את רביקוביץ למשל? כי יש בשירה שלה ריחוק מהמוכר. יש נשגב בשפה שלה, את היופי, מה זה יופי בעצם? השפה שלה יפה, גם בגלל שהיא מדויקת, אבל גם בגלל היכולת לדלות מילים שהן לא רק יפות. אצל רביקוביץ את מרגישה שזו שירה שבאה מהחדר. כשאני קוראת את השירים שלה אני רואה את הבית שלה, את החדר שלה, אני שומעת את חריקת העיפרון בנייר, אני מרגישה את המגע שלה – זה הכישרון שהיה לה בעצם.

 khgyt_grvsmn
שירה היא סוג של מנזר. גרוסמן

גם אני כותבת מהחדר, תמיד. מהחדר או מהמרפסת אני כותבת את הרחוב. הספר החדש שלי למשל הוא התבוננות על רגעים עירוניים, אבל אני כותבת מהחדר. יש לי מכונת כתיבה. שיר יכול לבוא תוך כדי רכיבה על אופניים אבל הוא יסתיים בחדר, ואולי כל אחד כותב מהחדר. אתה לא יכול להיות משורר בלי חדר. כתבתי פעם: אדם זקוק לבית כדי לבנות חדר בנפשו, והחדר הזה יהיה ביתו,  גם כאשר יקרסו סביבו הכתלים. הלשון יוצרת חדר מתוך כמיהה. משורר בעצם נסגר בחדר, כי הוא לא מסתדר עם העולם. אם הוא היה מסתדר עם העולם הוא היה מוצא עבודה אחרת. השירה היא סוג של מנזר, שבו את הכי קרובה לעצמך. זה יחס של פולחן ושליחות.

 

 

אי אפשר להתנשק עם זה


בתור ילדה לא יכולתי לדבר עם אבא שלי, כל פעם שרציתי לדבר התחלתי לבכות. יש איזה תהליך בלשון שלי שהתחיל משירה רליגיוזית. הייתי מאד מושפעת מרליגיוזיות, מזלדה למשל. הייתי קרובה לכתבי קודש, לספר הזוהר. בשנת 98' קראתי קדיש לאבא שלי, קראתי תהלים לעילוי נשמתו, הפכתי להיות הבן שלו. משם גם החלה חשיפת השקר שאני חיה בו כמי שלמדה תיאטרון וציור ואמנות. לא יכולתי לחיות יותר בשקר, עזבתי הכל ונסגרתי בחדר. השקר הוא שאתה צריך לסיים את הצבא ולמצוא עבודה, במקום להבין מי אתה. נסגרתי בחדר ולא הפסקתי לכתוב. השפה שלי שאבה את כוחה מהמקורות, מהתנ"ך, מספר הזוהר, משירה רליגיוזית אף גם מחנוך לוין, זלדה ורביקוביץ. באקדמיה זה החל להתפורר, ועדיין – זה היה רליגיוזי. הרגשתי שהשפה היא משהו שיש בפה, שלא יכול להתנשק אפילו עם מישהו. שזה משהו מסוכן. שהיא קודש. שנים היו לי בעיות עם מילים שליליות. היתה לי בעיה להתקרב לסלנג. מילים כמו "סבבה" הכאיבו לי. ביאליק אומר ב"גילוי וכיסוי בלשון" שכל מילה היא אור זורח, היא אנרגיה, וכל מילה סופה לרדת לשוק, ואז עולה מילה אחרת. כל מילה מתגלגלת במדרון. האור שלה הולך ומתעמעם. קשה לי לשמוע לכן שפה לא יפה. כי כשמישהו עני משפה זה אומר שמשהו אצלו לא בסדר. זה אומר שאין לו מילים להביע את הדרמה שלו וזה מביע מצוקה. דלות לשונית היא בעיה נפשית. מנגד, מכעיסה אותי הקלות שבה משתמשים בלשון.

 

למשל כל מילות הערבית שישראלים משתמשים בהן. זה צבוע לדעתי, כי הם מצויים בקונפליקט עם הערבים ומנגד משתמשים בלשון שלהם כאילו אין בעיה. יש מילים שלאט-לאט מתות אבל לעולם לא ימותו לגמרי. יכול להיות לי פתאום שיר עם המילה "אחלה", כי אני נאמנה למימזיס, לחיקוי של השפה, אבל רק אם זה חיקוי של מישהו זה יעבוד, אחרת אני מנסה להוקיע את זה מתוכי. זה תהליכים: ההתחלה היתה ברליגיוזיות, בשירה שהיא קודש, בהבנה עמוקה שהלשון העברית היפה ביותר שייכת לתהלים לתנ"ך וזו הבאר שהעברית לוגמת ממנה את המים המקוריים ביותר שלה. אחר כך נעשו שכבות של שפה וארכיאולוגיה. בוקובסקי שחרר אותי לגמרי, ואז את מבינה שהשפה שלך היא הדיבור. שיר הוא דיבור:

 

שיר לעורך מוסף ספרים

לשגיא גרין
בְּדִיּוּק תִּרְגַּלְתִּי יוֹגָה
לְאַחַר תְּקוּפָה אֲרֻכָּה שֶׁל קֹצֶר נְשִׁימָה
אָז מִתְקַשֵּׁר אֵלַי עוֹרֵךְ מוּסַף סְפָרִים
וַאֲנִי עַל גַּבִּי הָיִיתִי צְרִיכָה לְהִשָּׁאֵר
לִנְשֹׁם נְשִׁימוֹת עֲמֻקּותֹ
לֹא נִשְׁאַרְתִּי עַל גַּבִּי
אֶלָּא קַמְתִּי לְשַׂחֵק בְּכַדּוּר גּוּמִי וָרֹד
וְהִקְפַּצְתִּי אוֹתוֹ עַל הָרִצְפָּה
רַגְלַי מְפֻשָּׂקוֹת אֲנִי יַלְדָּה 
יוֹשֶׁבֶת בִּקְצֵה מִזְרַן הַיּוֹגָה
וּמַקְפִּיצָה כַּדּוּר וָרֹד
וְכָל עֲתִידִי נִדְמֶה תָּלוּי
בְּשִׂיחַת הַטֶּלֶפוֹן הַזֹּאת
וּבַחוּץ עֲנָנִים כְּבֵדִים
וְאֵין לִי כֶּסֶף בַּכִּיס
וַאֲנִי מְבַשֶּׂרֶת אֶת כָּל הַבְּשׂוֹרוֹת
וּמְגַלָּה אֶת כָּל הַסּוֹדוֹת.
תְּמִימָה כְּמוֹ יַלְדָּה
מְנֻתֶּקֶת מִן הָעוֹלָם.
אָמַרְתִּי לוֹ שֶׁהוּא יָכוֹל לָקַחַת אוֹתִי
שֶׁאֲנִי שֶׁלּוֹ וְאִם יִרְצֶה לֹא יִהְיֶה לִי עוֹרֵךְ אַחֵר
הִתְמַסַּרְתִּי מַהֵר מִדַּי
הוּא לֹא הִצְלִיחַ לִתְפֹּס אוֹתִי
וּכְבָר מָסַר אוֹתִי בַּחֲזָרָה אֶל עַצְמִי.

שפה באה מהחושך


המשורר צריך לצאת מהתקני אבל לא תמיד נותנים לו, זה המאבק שלו. שירה היא דיוק – אם אתה לא מדייק לא קיבלת שיר. אבל דיוק זה לא דקדוק. המאבק של המשורר הוא לשנות את השפה. כמו אבידן, שתמיד יזכרו אותו על כך שהלחים מילים. המאבק של המשורר קשור גם בהחיאה של מטאפורות מתות. כמו הכדור למשל ב"שיר לעורך מוסף ספרים".

הלשון היא חומה מאד גבוהה. זה אתגר לטפס עליה, משהו גדול מהמשורר עצמו. השפה היא חלקת אדמה עצומה שצריך לכבוש. לא נראה לי שיש משורר שכותב כי הוא ממש מבין את השפה, אחרת היא תפסיק להיות מסתורית בעיניו. לזלדה השפה באה מהחושך, מהיתמות. שפה באה מהחושך.

 

סילביה פלאת'
לְאַט נָגְסוּ בָּךְ חֶשְׁבּוֹנוֹת הַחַשְׁמַל וּבְכִי הַיַּלְדָּה
הָעֵט שֶׁאָזַל בּוֹ הַדְּיוֹ, סְלִיל מְכוֹנַת הַכְּתִיבָה שֶׁיָּבַשׁ
כִּזְמַן הַכְּתִיבָה וְהַכֹּחַ לָשֶׁבֶת מוּל לֹבֶן הַדַּף.
עִצָּבוֹן שָׁקַע וְנִשְׁרַשׁ בַּבִּצָּה שֶׁפַּעַם הָיָה בָּהּ נַרְקִיס נֶאֱהָב.
וְחֹרֶף אֶחָד בּוֹ הַכֹּל פָּנָה נֶגְדֵּךְ וְלֹא הָיָה עוֹד אוֹר
אוֹ אִישׁ שֶׁיָּרִים סַנְטֵרֵךְ אֵלָיו, הַכֶּסֶף בַּבַּנְק הִתְאַדָּה
כַּעֲרָפֶל שֶׁעָלָה מִן הַבִּיּוּב בְּאוֹתוֹ פֶבְּרוּאָר,
שֶׁלֶג עָטָה עַל חַלּוֹנוֹת בֵּיתֵךְ. בִּתֵּךְ הַבְּכוֹרָה,        
פְרִידָה, לֹא יָנְקָה עוֹד מִן הַשָּׁד.
אֵיזֶה דָּבָר נוֹרָא עָשִׂית, סִילְבְיָה.

 

 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus