כרוניקה של שכחה

בשנות העשרים ובתחילת שנות השלושים של המאה הקודמת נכתבו על המשוררת והמספרת אלישבע מאמרי תהילה רבים, ונשפים ספרותיים נערכו לכבודה בארץ ומחוצה לה. ואילו כיום נשכחה היא מלב.

 

אלישבע פרסמה בחייה שלושה ספרי שירה; שניים מהם, "כוס קטנה" ו"חרוזים", יצאו בהוצאת "תומר", הוצאה פרטית של בעלה, שמעון ביחובסקי. האחד יצא בשנת 1926 והשני בשנת 1928. הספר השלישי יצא לאחר מות בעלה, בשנת 1946, אך הוא מכיל בתוכו רק את שני קודמיו.

 

שיריה קצרים, שקולים, חרוזים ומתנגנים. היסוד הוידויי מצוי בהם במידה רבה. לשונם פשוטה וברורה, ללא הצטעצעות וקישוטים מיותרים. אך בניגוד לפשטות הלשון יש בהם מידה של מסתורין; אלו מסתרי הנפש המתלבטת, שלא מצאה את תיקונה. לצד השירים כתבה אלישבע גם סיפורים קצרים, אשר יצאו לראשונה בשנת 1927 בספר בשם "מקרה טפל ועוד סיפורים" וכן רומן בשם "סמטאות" שראה אור ב-1929.

"לפגוע אפשר רק באופן אישי"  

 

בכל אחד מהז'אנרים בהם כתבה אלישבע, זכתה בזמנו לביקורות רבות ואוהדות, וספריה זכו לתפוצה נרחבת יחסית. כיום, כאמור, היא מוכרת בעיקר לחוג מצומצם של מי שמקצועם ספרות, מחקרה והוראתה. ירידה זו בפופולאריות שלה נעוצה בכמה גורמים, שאף אחד מהם אינו יכול להעיד על ירידת קרנה של יצירתה בעקבות הערכה מחודשת.

 

הגורם הראשון היה מותו הפתאומי של בעלה, באמצע מסע הרצאות וקריאת שירים בחוץ לארץ. שמעון ביחובסקי, שהיה מורה לעברית, ציוני נלהב וחברם הטוב של ברנר וגנסין, התאהב באלישבע (בעודה נושאת את שמה הקודם- יליזבטה ז'ירקובה, רוסיה נוצרייה), ואף עודד אותה להתמסר ללימוד העברית. באחד ממכתביו האוהבים והנוגעים ללב הוא מבקש ממנה: "השתדלי לכתוב אלי קצת עברית". במכתב אחד מאותה תקופה (1914) הוא כותב לה בעברית מנוקדת, בסגנון של מורה תומך ואוהב, שאף העברית שלו לא הייתה נקייה משגיאות: "במכתב העברי היו הפעם שגיאות רבות, אבל, בכל זאת, טוב הוא ויפה והרבה-הרבה נשיקות שולח אני לך בשבילו, ילדתי היקרה".

 

לשמעון ביחובסקי חבה אלישבע במידה רבה את הקריירה הספרותית שלה. הוא שלימד אותה עברית והוא שעודד אותה לכתוב שירים בשפה שבה קנתה לעצמה שליטה ולהדפיסם: "עלייך היה בכל זאת להדפיס שירים אחדים בעיתון המקומי", הוא כותב לה. לאחר מכן, כאשר חיו יחדיו, ומאוחר יותר נישאו, היה זה הוא שדאג לפרסום השירים, להוצאת כל ספריה בהוצאה עצמית, ליחסי הציבור, לביקורות, ואף לארגון "נשפים ספרותיים" בארץ ובחו"ל. אין פלא שמותו הפתאומי מהתקף לב במלון נוכרי, בשנת 1932, הותיר אותה בודדה, חסרת אונים וללא אמצעי מחיה. היה עליה לפרנס לא רק את עצמה, אלא גם את בתה מירה, שהייתה אז בת שמונה. מאז אותה שנה הלכה ודעכה, דעיכה פיסית ונפשית, בצריפה הדל והמרוחק ממרכז תל אביב. היא חיה חיי עוני ודלות שאילצו אותה לחשב כל פרוטה. בתה מירה, שאותה איתרתי באנגליה לאחר שנות חיפושים, מספרת שאת שמלותיה הייתה אמהּ תופרת בעצמה משקים שמצאה, וזה היה כל לבושה. שערה היה לא מטופח ודליל ושיניה נשרו מתת-תזונה.

 

הגורם השני לירידה במוניטין שלה היה היקלעותה חסרת המזל לפולמוס שהסעיר את העולם הספרותי של אותם הימים. המלחמה הספרותית התקיימה בין חבורת "כתובים", ובראשם אליעזר שטיינמן ואברהם שלונסקי, לבין אנשי אגודת הסופרים שביאליק עמד בראשם.

 

המתקפה של אנשי "כתובים" הייתה אגרסיבית ואלימה. הם פסלו מראש ובהחלטיות כל מי שהזדהה עם מחנה ביאליק ותלמידיו. הם אף לא טרחו להסתיר שהמאבק הוא מאבק אישי, ומגמתו המוצהרת היא להדיח את אנשי "דור התחייה" ה"אפיגוניים" מהמעמד שרכשו לעצמם ולפנות מקום לחבורת "כתובים" המודרניסטית. במאמר בשם "תשובות בקיצור" טען שטיינמן שאופי המאבק הכרחי להשגת מטרותיה של החבורה וקבע: "לפגוע אפשר רק באופן אישי, ואופן אחר אין". ("כתובים", שנה שישית, לט, 22.9.32).

 

אלישבע, אשר זוהתה עם חבורת מאזניים, "גרורי ביאליק", הייתה אחת המטרות לפגיעה וללעג אישי. שלונסקי שינס את מותניו ופרסם, בחתימת א. חפזי, שורה של פזמונים סאטיריים בוטים בשם "שער ההיתלולה". במדור זה זכתה אלישבע להתקפה גסת רוח, והרי היא ככתבה וכלשונה:

 

נאום אלישבע    

"נָחוּץ כִּשְׁרוֹן לְפַיְטָנָה"?
וְלֹא אָבִין לַחְלוּטִין: לָמָּה?
הִנֵּה מִכּוֹס אַחַת קְטַנָּה
שָׁפַכְתִּי חָבִיּוֹת רֵיקְלָמָה!
 
שָׁפַכְתִּי פֹּה, שָׁפַכְתִּי שם-
בְּרוּסְיָה, פּוֹלִין, פָּלֶשְׂתִּינָא
הֲרֵי לֹא בִי הוּא הָאָשָׁם
כִּי אֶת הַסּוֹד נַפְשִׁי הֵבִינָה.

וְזֶה הַסּוֹד: צָרִיך אִרְגּוּן!
וְרֵיקְלָמִיאֵל בַּעַל!
וְאָז מִמֵילָא יֵאָרְגוּן
קוּרֵי פִּרְסֹמֶת עַל כָּל שַׁעַל.

הֵי הַמְּבַקֵר, יָדְךָ בַּכֹּל!
הַכֹּל בַּקֵר-נָא וּבַכֹּל גַּע!
רַק לִכְבוֹדִי הָרִימָה קוֹל:
הֵידָד לָךְ רוּת! הָהּ, רוּת מִוּוֹלְגָה

וְכִשָּׁרוֹן? וְחֶסֶד עָל?
וְעוֹד כָּהֵנָה וְכָהֵנָה?
בְּאֵלֶּה אֵין כָּל צֹרֶךְ כְּלָל-
אוּלַי לְגֵיטֶה אוֹ לְהַיְינֶה?

וְלָנוּ דַּי בְּכוֹס קְטַנָּה
וּבְחָבִיּוֹת שֶׁל מֵי רֵיקְלָמָה
"נָחוּץ כִּשְׁרוֹן לְפַיְטָנָה?"
אַחֲרֵי כָּל אֵלֶּה - לָמָה? לָמָה?

אֶת תְּהִלָּתִי מָלֵא עוֹלָם,
וְרַק "כְּתוּבִים" אוֹטְמִים אָזְנַיִם,
עַל כֵּן כְּגֹדֶל נִוּוּלָם
בָּהֶם נָקַמְתִּי בְּ"מֹאזְנַיִם".

 

יריב מר. שלונסקי

השיר, המובא כאן בניקוד המקורי של שלונסקי, גדוש במתקפות אישיות ופוגעניות כלפי אלישבע. המילה רִיקלמה, למשל, זו מלה לועזית שפירושה פרסומת. שלונסקי מנקד כאן את האות ר' בצירה ואז אפשר להבין את המילה כך: ריק למה. הוא גם מנקד את המילה ריקלמיאל בצורה כזו שתגרום לאנשים להבין שבעלה של אלישבע הוא שלומיאל, חדל אישים ריקני שעוסק בארגון הנשפים שלה ובפרסומם.

 

בנוסף ליריבות החבורתית, פעלה כאן גם קנאת סופרים מצויה. אלישבע הייתה באותו זמן מפורסמת, ואנשי כתובים לא מחלו לה על כך. במאמר בשם "בולמוס אלישבע" כותב מ. שלנגר מוהר ["כתובים, אפריל 1927, גליון לב']: "נשף אלישבע! בוקר אלישבע! אלישבע פה ואלישבע שם. הערכות עפות מכל עבר, דברי ביקורת שכולם אומרים כבוד נשמעים מפי אנשים, שמשום מה כבשו את ביקורתם עד היום... ולא נתקררה דעתם של הרתחנים שבמחנה עד שקמו והוציאו ספר מיוחד המוקדש כולו לאלישבע ולביוגרפיה שלה, דבר שסופרים חשובים זוכים בו רק אחרי פטירתם. ביקורת הגונה על טובי הסופרים שלנו טרם נכתבה, והנה זכינו כלאחר יד ל"ספר אלישבע".

 

אנגליה היא הבית

 

אלישבע, הפגועה ממות בעלה, נאלצה לשמוע גידופים ועלבונות מעין אלה על מעמדה ועל יצירתה הספרותית. עם השתלטות שלונסקי וחבורתו על הממסד הספרותי היא נדחקה סופית לקרן זווית. הצירוף של אובדן משענתה החומרית והנפשית והתנכרות אנשי הממסד החדש והדורסני ליצירתה היה כנראה צירוף קטלני. היא החלה מתבודדת בצריפה, מיעטה לפגוש באנשים, עד שהתנכרות המעטים הפכה להתנכרות הכלל. אלישבע מצידה גם טרחה להדגיש באזני כל מי שרצה לשמוע כי לא קיבלה על עצמה את דתו של אברהם, כלומר שאינה גיורת. כך ניפצה במו ידיה את ההילה שבנו סביבה אלה שרצו לראות בה "רות מגדות הוולגה".

 

נוספה לכך העובדה שהיא ראתה את עצמה כאנגליה לכל דבר. אמהּ הייתה אנגליה שנישאה לרוסי. אלישבע כותבת: "כולי שייכת למשפחה הזו האנגלית [משפחת האם], הרבה יותר מאשר למשפחת אבי" (אגרת לנביאסקי, 14.7.1923). בין המכתבים הרבים וכתבי היד שהואילה מירה להפקיד בידי לצורך הכנת חיבורי היו גם כמה מכתבים באנגלית, בכתב ידה של אלישבע. בעברית נהגה להדפיס את דבריה במכונת כתיבה, בהיותה סבורה כי כתב ידה העברי הוא "כתב נורא ומשונה". השפה והתרבות האנגלית היו חשובות לה מאוד, והיא דאגה לכך שבתה תדע שפה זו ותרבותה על בוריה. ואכן, בשנות השלטון הבריטי בארץ, כאשר היישוב היהודי ראה באנגלים כובשים, ראתה בהם אלישבע אחים. כאשר בתה מירה נישאה לחייל בריטי נוצרי ונסעה עמו לאנגליה, שלא על מנת לשוב עוד, אמרה לה אמהּ, לדבריה: "סוף סוף את חוזרת הביתה".

 

אין פלא, אם כך, שאנשים רבים התרחקו ממנה ומשירתה. היא הייתה ונותרה נטע זר בארץ ובנופה הספרותי, אך אין בכך כדי לגרוע מקסמם הרב של שיריה, סיפוריה, הרומאן שכתבה, ושפע מאמרי הביקורת שלה הכתובים ברגישות ובתבונה.

 

המאמר המלא פורסם ב"אגרא, אלמנך לדברי ספרות ואמנות", כרך 3, משנת תשנ"א 1990, בעריכת נתן זך ובהוצאת כרמל ירושלים.

 

אורנה רב-הון היא משוררת ובעלת מאסטר בספרות עברית, עוסקת בשירתה של אלישבע. 

Model.Data.ShopItem : 0 6