עדי מדינה
היום שאחרי
social
facebook whatsup email tweeter
מרב מיכאלי //
1.5.19
היום שאחרי
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר

עדי מדינה

חיים או לא חיים, זה לא באמת משנה. ניצולי השואה יודעים היטב מה מצופה מהם, ובעשרות השנים האחרונות הם מספקים את הסחורה. מרב מיכאלי מקווה שביום שבו הם לא יהיו כאן נתחיל להבין את מה שקרה להם באמת

את הדברים האלה שמה העיתונאית והסופרת "ניצולת השואה" רות בונדי בסיפורה "ניצול השואה האחרון" בפיו של ניצול השואה האחרון שנותר, ששינה את זהותו כדי שלא יזמינו אותו יותר לתת עדות: "היו שנים שהיה לי עוד כוח לשחק את המשחק לפי הכללים המתבקשים, להביא לשידור בטלוויזיה תצלומים שלי כילד ושל בני משפחתי שנרצחו, לדבר בקול חנוק, להזיל דמעה לעיני המצלמה. תיאור זוועה או שתיים, לא יותר, כדי לא לקלקל את תיאבון הצופים לארוחת ערב. ריגוש, זה מה שביקשו. רק חבל, אמרו לי, שאין לך איזה תצלום אותנטי מהשואה ממש, בבגדי פסים של אסיר, מורעב, עור ועצמות".

 

זה תיאור מדויק של גבולות העדות של מי שאנחנו הגדרנו "ניצולי שואה". אנחנו חיים בתרבות שעובדת במשבצות: היא מגדירה תפקידים וכותרות, ואת סט התכונות והתוכן הממלא אותם. כך, האופציות ל"ניצולי שואה" הן אנשים שאיבדו משפחה, שכמעט מתו בעצמם, שלחמו או ניסו להילחם ולמרוד, רצוי מגרמניה או מפולין. הונגריה היא אפשרות קצת פחות טובה. איטליה, צרפת, רומניה ומקומות אחרים אטרקטיביים אף פחות; האקשן של רצח העם שם לא דרמטי מספיק.
 

צריך גם לומר ש"ניצולי שואה" בישראל הם, כמובן, כאלה שעלו לארץ - האחרים אינם קיימים למעשה; וכאלה שהקימו משפחה חדשה ויש להם שלל צאצאים שהם "הניצחון שלי על היטלר" - כך יגידו "ניצולי שואה" בעדותם ה"אישית" בכל שנה ביום השואה ברדיו, בטלוויזיה, בעיתונים ובטקסי יום השואה הממלכתיים.

 

זה לא שהם לא נותנים באמת עדות אישית; הם פשוט כבר יודעים היטב מה מצופה מהם, ואפילו בלי לשים לב - את זה הם נותנים. "זה כמו שאתה מצלם עותק מעותק, עותק מעותק, מאה פעמים, בסוף נשאר לך רק דף מקושקש. יש שחיקה נוראה בזיכרונות כשמעלים אותם שוב ושוב... אתה כבר בכלל לא מבדיל בין שקרה לך, אישית, ובין מה שקראת על אחרים", אומר ניצול השואה האחרון של רות בונדי. וזה קורה לא רק בטלוויזיה, אלא גם כשאת באה לכיתה של הנכד, או לחיילים בצבא; הם יודעים מה הם אמורים לקבל ואת יודעת מה את אמורה לתת.

 

אלה העדויות שאי אפשר יהיה להביא שוב ושוב, כאילו מחדש, ביום שבו שלא יהיו עדים יותר. אי אפשר יהיה להביא אותם בעצמם לטלוויזיה או להדליק משואה, אבל לא נכון לומר שיותר לא יהיו עדים; הם כולם נמצאים במאות אלפי העדויות שהם כבר נתנו, שנאספו ונמצאות בארכיונים השונים ובמחקרים הרבים שנעשו: בסרטים, בטקסים ובתוכניות. אלה עדויות שנמצאות ויהיו. " לא נשמע את העדויות על הכאב הגדול, על הזוועות שחלקן היו בין יהודי ליהודי; לא נשמע על בחירות קשות ואיומות שיהודיות ויהודים נאלצו לעשות; לא נשמע עדויות של נשים שהיו זונות ועל גברים שהשתמשו בהן; לא נשמע על מצוקות כמו לקבל מחזור חודשי במחנה; לא נשמע עדויות על יהודים שהבריחו, זייפו, שיקרו והצילו יהודים אחרים; לא נשמע סיפורים שהם פחות מדי מזוויעים או את אלה שיותר מדי מזוויעים "


העדויות שלא שמענו ולא נשמע


אך "את הזוועות האמיתיות, את הכאב הגדול אתה שומר בין כה וכה בתוכך, לעצמך", כותבת בונדי. יעל חרסונסקי, שביימה את הסרט עטור הפרסים "שתיקת הארכיון", סיפרה בראיון שלאחר מות סבתה נסעה לספריית יד ושם לקרוא את העדות שסבתה נתנה לאידה פינק שנים קודם לכן, "אבל נדהמתי לגלות שהעדות לא חושפת דבר - 'הייתי כאן ועברתי לשם ולשם, והמלחמה נגמרה'. התברר שהיא מסרה עדות רק כדי שהאישה בפולין שעזרה לה תקבל אות חסידת אומות העולם ורנטה חודשית". את העדויות האלה לא שמענו ולא נשמע: אם ניתנו, לא האזנו להן; אם לא ניתנו, לא שאלנו עליהן.

 

לא נשמע את העדויות על הכאב הגדול, על הזוועות שחלקן היו בין יהודי ליהודי; לא נשמע על בחירות קשות ואיומות שיהודיות ויהודים נאלצו לעשות; לא נשמע עדויות של נשים שהיו זונות ועל גברים שהשתמשו בהן; לא נשמע על מצוקות כמו לקבל מחזור חודשי במחנה; לא נשמע עדויות על יהודים שהבריחו, זייפו, שיקרו והצילו יהודים אחרים; לא נשמע סיפורים שהם פחות מדי מזוויעים או את אלה שיותר מדי מזוויעים. חלק מאלה נמצאים במחקרים אקדמיים ורחוקים מעין הציבור, על חלקם לא שמעתי, אבל ההיכרות עם האנושיות גורמת לי להניח שהם היו חייבים להתרחש. אם יום אחד נתהה על הדברים האלה ונשאל את עצמנו לגביהם, אז באמת נרגיש לפתע שאין יותר עדים.

 

ועוד דבר. עדים אחרים שלא יהיו עוד הם אלה שגרמו לכל זה לקרות: אלה שהיו חלק - אם פעיל וישיר ואם סביל ומרוחק - בשלטון הנאצי שעינה ורצח את העם היהודי. אבל אלה עדים שמעולם לא רצינו לשמוע. מעולם לא רצינו לדעת איך זה נראה מהצד שלהם; מה הם הרגישו לגבי זה בזמן אמת ובדיעבד; איך הם מסבירים את עצמם. לא משום שיש כאן היגיון שאם רק נבין אותו יהיה לנו יותר קל, mrb_mykly_0 ח"כ מרב מיכאליאלא כדי שנדע מה מביא בני אדם - כי גם נאצים היו בני אדם - למקום הזה. שנדע להכיר את הפן הנורא הזה של האנושיות, לא להתעלם ממנו. השלמנו עם גרמניה, אבל לא קיימנו דיאלוג אנושי על הזוועה שהם אילצו אותנו לעבור ביחד.

 

"ניצולי השואה", "העדים" שלנו, מוגבלים לתפקיד מסוים של ניצול קורבן. נאחל לעצמנו שביום שבו הם לא יהיו כאן יותר כדי לספק לנו את המשבצת הזאת נתחיל להקשיב באמת, באופן אחר, שונה ופתוח, לעדויות שהם משאירים מאחוריהם. 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus