שלא נרגיש שונים, דיינו
דיינו
social
facebook whatsup email tweeter
דני אבבה //
18.3.13
דיינו
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר

שלא נרגיש שונים, דיינו

דני אבבה מודה על הזכות שנפלה בחלקו לכאוב בעברית ולכעוס בעברית, אבל מקווה שמועקת השונות שמיוחסת לו על ידי החברה לא תעבור בירושה לילדיו

להיות שונה ואחר בישראל הינו אתגר קיומי. בישראל המערבית השונות מתורגמת כחולשה, ולאו  דווקא כיתרון על פני הדומים. כל חיינו אנחנו מתהלכים בתחושה שכולם נועצים מבטים בצבע עורנו השונה. חלקם משחילים ביטויים בגנות מראנו, ויש גם כאלה שמעליבים ממש: כושים, מי הביאכם לישראל, מסריחים וכו'. אחרים מסרבים להיות לנו לשכנים, ללמוד עם ילדנו, לקבלנו לעבודה, מתעקשים לדחותנו משורות הרוב בשל היותנו אחרים ושונים במראה. שלושת ילדיי צברים עם בלורית מקורזלת כשלי, אביהם, מהגר ציוני מאפריקה הרחוקה הנאבק בצורה אינטנסיבית בכל חוליי החברה כלפי השונות שלי. הסבריי שצבע עורי אינו פגם מולד או פיגמנטציה, לא דבר המוסר בהינף יד ככתם זמני, נופלים לרוב על אוזניים ערלות של כלל החברה. אני אוהב את המראה שלי, גאה בצבע עורי ולעולם לא הייתי רוצה להיות אחר. אבל דאגה עמוקה מלווה אותי מזה כשלושה עשורים - האם מועקת השונות שמייחסת לי הסביבה תוענק כירושה של החברה לילדיי הצברים.

 

יהודי אתיופיה הם היהודים היחידים בתפוצות במאות האחרונות שהקריבו את קורבן הפסח. יותר מזה, בני הקהילה עשו גם את כל הטקס שהתקיים בעת יציאת מצרים. חג זה הוא אחד החגים המרכזיים בקרב יהודי אתיופיה. ליל פסח, הקרוי "ליל הסדר" בתפוצות ישראל, נקרא "קרבן" בקרב יהודי אתיופיה. אני זוכר שכל בני הכפר היהודים נהגו להתכונן לקראת פסח מראש חודש ניסן (לֶסָן, שהוא עצמו נחגג כראש השנה באתיופיה, כפי שכתוב (שמות יב, ב): הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה). אני עוד מתגעגע לאותה קדחתנות שאפפה את בואו של חג החירות. האמת, החג הזה סימל יותר מכל החגים את אותה חתרנות בלתי נלאית של כלל בני הקהילה לברוח מארץ מוצאם לארץ אבותיהם – דבר שהקנה להם בקרב שכניהם הנוצריים כינוי  משל עצמם: "פלשים" ("זרים").

  " לא מתחרט על אותה התעלסות שלי עם אדמת הארץ עוד כשירדתי מכבש המטוס לפני כשלושים שנה. אין בי חרטה על הגעגועים המייסרים שלי לאותה ארץ אהובה ורחוקה מגלותי בקרן אפריקה "

חג החירות הוא עדות לאיחוד הקרעים בתוך החברה הישראלית. במהלך כל השנה כולנו מתמודדים עם מרוצי החיים המטורפים, קשיים כלכליים, וחלקנו מתמודדים גם עם האנטגוניזם שמציבה לנו החברה הישראלית בהתאקלמותנו בה. אין יותר נכון מצידנו, דווקא בחג הפסח, לראות את המעלות של השונה ולא להתעסק בפגמיו. אין בי שמץ של חרטה על הרגע ההוא, בו כף רגלי דרכה על חלקת הארץ הזו. לא מתחרט על אותה התעלסות שלי עם אדמת הארץ עוד כשירדתי מכבש המטוס לפני כשלושים שנה.

 

אין בי חרטה על הגעגועים המייסרים שלי לאותה ארץ אהובה ורחוקה מגלותי בקרן אפריקה - הגעגועים והכיסופים לארץ הזו ליוו דורות של גולים, ואני זה שזכה להגשים את החלום שלהם. בחג החירות כולנו שרים "דיינו" מתוך אופטימיות שעתידנו בחלקת הארץ הזו יאיר לנו. אני מודה על הזכות הזו לכתוב בעברית, לכאוב בעברית, לכעוס בעברית, לאהוב בעברית, להתחתן בעברית ולדבר עם ילדי בעברית צברית. והכי חשוב, אני מודה על שנפלה בחלקי הזכות הזו להביע את רצוני לשוויון של בני עדתי דווקא בעברית. כן, הנה, אני היהודי שחום העור שנותק בעל כורחו מבני עמו לפני אלפי שנים ואומר לכם, היום, "חג חירות שמח" בעברית.

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
תגיות: דעות, דיינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus