כיצד התמודדו הוגים יהודים עם הסביבה הלא-יהודית?
כיצד התמודדו הוגים יהודים עם הסביבה הלא-יהודית?
social
facebook whatsup email tweeter
אריאל הורוביץ //
24.6.14
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
כנס שיתקיים מחר (רביעי) במכון הישראלי לדמוקרטיה שכותרתו "היחס היהודי לאחר" ידון בשאלה הנ"ל ויחבר אותה להווה

maimonides-2_0
הרמב"ם. שחה במקורות ובכתבים האסלאמיים
במשך דורות רבים התמודדה היהדות עם היותה קבוצת מיעוט, ובמדינות שבהן חיו ופעלו קהילות יהודיות, נדרשו מנהיגים יהודים לעצב את יחסם ללא-יהודים שסבבו אותם. ביום רביעי יתקיים כנס במכון הישראלי לדמוקרטיה שכותרתו "היחס היהודי לאחר". הכנס ינסה לבחון כיצד התמודדו הוגים יהודים עם לא-יהודים בתקופות שונות בהיסטוריה וכיצד הם בנו השקפת עולם לנוכח האווירה התרבותית שבה חיו ופעלו. שוחחנו עם שלושה מן המרצים שירצו בכנס וביקשנו מהם לתת תמונת מבט של תחום מחקרם – כיצד מתעצב בו ונבנה היחס לאחר, ומהי הרלוונטיות של עיצוב זה למציאות הישראלית בת זמננו.

 

פרופ' זאב הרווי, פרופסור אמריטוס למחשבת ישראל מן האוניברסיטה העברית בירושלים, ירצה בכנס על מעמדם של לא-יהודים בהגות היהודית בימי הביניים. "היחס לגר הוא אחד הנושאים המרכזיים במוסר המקראי", אומר הרווי, "בעשרות מקומות בתורה מופיעה התייחסות חיובית לגר. פרשן מקרא כמו אבן עזרא רגיש מאוד למצבו של הזר ומפתח במוסר שלו את העניין של החשיבות לגר כתושב זר. אבן עזרא מדגיש שהמילה גר באה מהמילה גרגר, כי הגר הוא כמו גרגר, פרי יחיד שגדל בלי תמיכה ובלי משפחה, ולכן יש לדאוג לצרכים שלו באופן מיוחד. התפיסה הזאת חזקה מאוד אצל הוגים מסוימים בימי הביניים. גם הרמב"ן מאוד רגיש לנושא הזה – הוא טוען שיש להתייחס לגר תושב, ללא-יהודי, ממש כמו ליהודי עצמו".

 

האם היחס של ההוגים הללו היה מושפע מן הסביבה שבה הם חיו?

"זו שאלה חשובה שאפשר לשאול על כל הוגה יהודי. יהודים רבים חיו כתושבים זרים שלא היו להם זכויות - האם זה גרם להם להבין שעליהם לתבוע הענקה של זכויות שוות, או להפך? לגבי אבן עזרא התשובה ברורה. הוא גדל באנדלוסיה, עזב את ספרד בגלל רדיפות ונע כל חייו ממקום למקום. הוא נע ונד. הוא היה אדם עני וחסר כוח ממסדי או פוליטי, ודווקא הוא היה מאוד רגיש לגר, לתושב הזר. ברור גם שהיחס של הרמב"ם לדתות אחרות נגזר מחוויית החיים שלו. הרמב"ם, שחי במצרים, הכיר היטב את האסלאם ואת הקוראן ואת החדית' ואת שאר המקורות האסלאמיים, וזה השפיע על היחס שלו. הפילוסופים הגדולים שהוא הכיר היו מוסלמים, והוא פחות הכיר את הנצרות, או הכיר רק צורות מאוד מסוימות שלה, וזה השפיע על ההסתכלות החיובית שלו כלפי האסלאם. ולמרות זאת, לא מדובר רק בהשפעה סביבתית – היו גרעינים אובייקטיבים בנצרות ובאסלאם שהביאו את הרמב"ם לומר את מה שאמר באותם ימים". 

 

את היסודות הללו ליחס חיובי כלפי לא-יהודים מוצא הרווי גם בדורות מאוחרים יותר, ובדורנו האחרון הוא מוצא אותם בהגותו של אברהם יהושע השל, המנהיג החסידי-אמריקאי. מיד אחרי ששת הימים מגיע השל לביקור בישראל וכותב ספר על מדינת ישראל. "השל כותב שיש מצווה אחת אחרי מלחמת ששת הימים - לעשות שלום עם הערבים. הוא מחיל על הערבים את מצוות "ואהבת לרעך כמוך" וכותב שהערבים הם אפילו לא רֵעים, הם יותר מרעים – הם משפחה. לפי תפיסתו, הערבים הם לא זרים. האחר הוא לא זר. יש לדברים האלה רלוונטיות רבה, גם ביחס לערביי ארץ ישראל וגם לפלסטינים, וגם ביחס לעובדים הזרים. התנ"ך רגיש מאוד לנושאים הללו, הרבה יותר מאיתנו היום, ויש לנו מה ללמוד מזה".  

 

למי קראת בהמה?

 

גם פרופ' חביבה פדיה מאוניברסיטת בן גוריון מבקשת לחזור ולמצוא מודלים חיוביים של יחס ללא-יהודי מתוך המקורות הקדומים. "האחר הוא סקאלה רחבה", אומרת פדיה, "בהקשרים מסוימים, האחר הוא האישה או העני או הדל או החיה, ובהקשרים אחרים, האחר הוא הגוי. אני מנסה להראות שבתוך המסורת, במדרשים, בזוהר ובקבלה יש מודלים שמאפשרים הכלה של הזולת, לעומת מודלים שהם פחות סובלניים כלפי האחר.

  hrvvy_0
פרופ' זאב הרווי. "גר בא מהמילה 'גרגר'"

"אני טוענת שבימינו, כדי לשמור על עמדה הומניסטית, לא צריך לזרוק החוצה תכנים קבליים וחסידיים שלכאורה מפלים לא-יהודים. חלק מהתכנים הללו נוצרו בתקופה שהיהודים היו מיעוט, והתיאולוגיה של רדיפת האחר היתה חזקה מאוד. הפרויקט של התקופה שלנו הוא לקחת את כל העמדות השוויוניות והסובלניות ולהעביר אותן תהליך של החצנה והתרחבות לכלל המערכת ולקחת עמדות לא-סובלניות ולהעביר אותן תהליך של הפנמה.

 

"למשל, האדמו"ר מחב"ד כותב בספר התניא שהנפש של הגוי היא נפש בהמית. אני לוקחת משפט כזה ועושה לו תהליך של הפנמה – אני מחילה את הדברים שלו על כל אדם ואדם, על כל העמים, לא רק על הגויים. אני מודעת לכך שזה רחוק מעמדתו של בעל ספר התניא, אבל אני זוכרת שהוא אמר את הדברים בתקופה שאפשר להבין אותה".

 

"המסורת צריכה להתעדכן מתוך עצמה", מוסיפה פדיה, "אם לא מעדכנים את המסורת, זה כאילו שאומרים המסורת קפואה, ורק מי שיוצא מגבולות הדת יכול להגיע לאתיקה, וזו שגיאה. אין תחליף לשפע של המקורות היהודיים ולניואנסים הדקים שלהם, שיכולים רק לפתח ולהעשיר את האתיקה שלנו. יש במקורות היהודיים שפע של תובנות דקות ועשירות ומעניינות מבחינת היחס לזולת ויחסי האני-זולת; יש אסתטיקה מסוימת לאתיקה היהודית, ולכן צריך להקשיב לה ולתת לה את המקום שלה. יש סייגים מסוימים שצריך לצרף, אבל זה לא אומר שנשפוך את התינוק עם המים".

 

את מאמינה שהתהליך הזה אפשרי?

"אני חושבת שהתיאולוגיה היהודית תמיד היתה פרויקט פרשני. יהודים עשו מהפכות גדולות על ידי פרשנות. עד לפני מאה שנה, הם לא אמרו: 'נהיה קונסרבטיבים או רפורמים', אלא עשו מהפכות פרשניות בתוך הדת ואפשרו למערכת להתקדם. אני רואה בזה תפקיד שמוטל על הדור שלנו".

 

השב"כ כיועץ פוליטי

 

דובר נוסף בכנס, פרופ' ניר קידר, דיקן הפקולטה למשפטים במכללת ספיר, יציג את תפיסתו של דוד בן גוריון ביחס לשתי קבוצות של אחרים – הציבור הדתי והציבור הערבי. בימים של הקמת המדינה וכינונה של חברה ישראלית מודרנית, עמדתו של בן גוריון היתה דמוקרטית וממלכתית, טוען קידר. "טענת היסוד שלי היא שהיחס של בן גוריון לאחרים נגזר בראש ובראשונה מתוך מערך התפיסות האזרחיות ממלכתיות שלו", אומר קידר, "הוא עצמו היה חילוני אדוק, ואף על פי כן, היחס שלו לדתיים בארץ נגזר מתוך תפיסות ממלכתיות. החשיבות של הדתיים בעיניו לא נבעה מתוך שיקולים קואליציוניים, אלא מתוך חשיבות ממלכתית. הוא רצה שהם יהיו שותפים בשלטון. הוא לא נכנס למאבקי זהות תרבותיים. הוא מוכן לפעמים לעשות דברים שיכולים להיראות כפשרה, הכול מתוך תחושת אחווה ושותפות וערבות.

 

"הוא לא אהב למשל את המילים שוויון וכיבוד. שוויון וכיבוד הם דברים קרים, מרוחקים, לא מחייבים. הוא האמין שצריך להיות ביחד, לערוב אחד לשני, להיות אחראים אחד לשני. זו חלק מתפיסה ממלכתית, שהיא תפיסה של אחריות אזרחית מאוד דמוקרטית. ממלכתיות היא תודעת מדינה, איך לחיות במדינה, וחלק מהדברים זה לקבל את כללי המשחק של הדמוקרטיה ולהתייחס לקבוצות השונות באופן שווה".

 

כלפי בן גוריון נשמעת לא פעם ביקורת לגבי יחסו לעדות המזרח.

"מה שעניין את בן גוריון ביחס לעדות המזרח לא היה הפולקלור - מה הם אוכלים או מה הם לובשים. הוא רצה שיהיה שופט ממוצא ספרדי ורמטכ"ל ממוצא תימני. הוא לא היה רב תרבותי בכלל - לא כי הוא היה נגד תרבות מסוימת, אלא כי מה שהיה חשוב בעיניו הוא שיש ממלכה, וכולם צריכים ללמוד לחיות בה ביחד. התפיסה הזאת הנחתה אותו גם ביחס לערבים. הוא היה מהלוחמים הקשים ביותר כדי שתהיה לערבים זכות בחירה והיבחרות כבר מהבחירות הראשונות. השב"כ ניסה להניא אותו מזה; הם אמרו לו שלא כדאי לו ושהם יצביעו לקומוניסטים. בן גוריון אמר: 'אתם לא היועצים הפוליטיים שלי, ואנחנו לא נקים את המדינה עם אפליה לאומית'. הוא היה בעד שהם יבחרו וייבחרו".

 

נשמע שהדברים הללו מאוד רלוונטיים לימינו.

  • " פרופ' חביבה פדיה: האדמו"ר מחב"ד כותב בספר התניא שהנפש של הגוי היא נפש בהמית. אני לוקחת משפט כזה ועושה לו תהליך של הפנמה – אני מחילה את הדברים שלו על כל אדם ואדם, על כל העמים, לא רק על הגויים. אני מודעת לכך שזה רחוק מעמדתו של בעל ספר התניא, אבל אני זוכרת שהוא אמר את הדברים בתקופה שאפשר להבין אותה " "כן. אני חושב שערך אחד שצריך לחזור אליו הוא הממלכתיות, במובן של התנהגות ממלכתית כלפי הקבוצות השונות, וגם במובן של תפיסות אזרחיות. שכחנו שלכל חברה יש מרכז מהות, שכשהממשלה והכנסת קובעות משהו אז הן קובעות, שהא"ב של דמוקרטיה זה לא להגיד 'כן, אבל אני יותר צודק', אלא לקבל את ההכרעות. אני חושב שאנחנו קצת יותר מדי מדברים על זהות ותרבות ושאר התחבטויות שלא מובילות אותנו לשום מקום. אין לי בעיה עם שיח הזהות, אבל צריך להצמיד לו שיח ממלכתי. כך גם ביחס לאחר. עיקר השיח שלנו מתחיל ונגמר ברצון לקבל את ההחלטות בצורה פלורליסטית ולהכיל את כל התרבויות והגוונים, אבל אנחנו שוכחים שבכל השנים שאנחנו מדברים על פלורליזם, הפירוד במדינת ישאל הגיע לשיאו, וקבוצות כבר לא חיות ביחד. אני רואה בזה סכנה. אנחנו מקבלים ומכילים את האחר כשהוא לא גר איתנו בכלל ולא הולך איתנו לאותו בית הספר, ורק כשצריך לריב בכנסת, אנחנו נפגשים איתו. שאלות הזהות לא עניינו את בן גוריון. הוא רצה לקבל את האחר ולחיות איתו ממש. אם יש לקח אחד שניתן ללמוד ממנו, זה הלקח".

 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus