הר הרצל_נועם פריסמן
פה נטמן הקונצנזוס הישראלי: כך מגלם בית העלמין בהר הרצל את השתנות המגמות בחברה
social
facebook whatsup email tweeter
אריאל הורוביץ //
25.1.16
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"אופנבכר: בתי הקברות הם מקום פוליטי. פוליטיקה היא מערך כוחות חברתי. כשאומרים, 'אל תכניסו לכאן פוליטיקה', זו אמירה פוליטית. המאבקים על השכול הם מאבקים פוליטיים כי השכול הוא פוליטי, ולכן אבסורדי לומר: 'אל תכניסו את זה לכאן, זה פוליטי'"
"אופנבכר: האוכלוסיות שנכנסו לכאן, האוכלוסיות שהצליחו לשנות את נוסח המצבה, הן אלה שניהלו מאבק פוליטי. פוליטיקה ושכול קשורים זה בזה. אלה קבוצות שחותרות תחת מה שהצבא רוצה להנחיל כאן, ולכן מערימים עליהן קשיים"
"אופנבכר: בהר הרצל מתרחש תהליך הפרטה של השכול. מבית קברות קולקטיבי ואחיד נהיה הר הרצל לבית קברות מגוון ומורכב. כיום כל קבר שונה מהקבר שלידו: נוספו הרבה הגדרות, ומשפחות וחברים מוסיפים תמונות ודגלים. כבר כמעט אין אחידות"
מי הוחלט לאורך השנים שרשאי להיקבר בו? כיצד הלך והתגוון הנוסח של המצבה? ואיך שמה של המערכה ב-82' המוטבע באבן הפך לסוגיה פוליטית?. סיור זיכרון אלטרנטיבי ראשון מסוגו בבית העלמין בהר הרצל הוא מסע מרתק בעקבות הפוליטיקה של השכול

מדי יום מגיעות להר הרצל קבוצות רבות – תלמידי תיכון, תיירים, צעירים יהודים-אמריקאים, סטודנטים. כמעט כל הסיורים עוברים באותן נקודות, מציגים את סיפור הגבורה והשכול, את ההקרבה האמיצה ואת מות הגיבורים. אך ביום שישי האחרון התקיים בהר סיור אחר, אלטרנטיבי, ראשון מסוגו, שפונה אל המרחבים האחרים, האפלים יותר של ההר: אל קבריהם של חיילים שהתאבדו; אל מאבקים של הורים שכולים שמבקשים להפקיע את קברו של בנם או בתם מן המסגרת הקולקטיבית של השכול; אל קבריהם של חיילים לא-יהודים.

 

הקברים הללו מגלמים את מה שרועי אופנבכר, מדריך הסיור, מכנה "הפוליטיקה של השכול": הכללים הנוקשים והאחידים של הקבורה בהר הרצל, ומולם – הכרוניקה של גמישות הכללים והכרסום ההדרגתי בהם. הרבדים השונים של הקבורה בהר הרצל מייצגים, אם תרצו, את התמורות שחלו בחברה הישראלית: המעבר מחברה מגויסת, קולקטיבית, אחידה-לכאורה, לחברה אינדיבידואליסטית, מגוונת יותר.

 

אופנבכר, עובד סוציאלי מירושלים, חווה טראומה במשפחתו כאשר אחותו שמה קץ לחייה. הוא יצא לחקור את עולמם של אחים של מתאבדים, וכך נחשף לסיפור המורכב של הר הרצל ושל הסדקים שנבקעו – במידה רבה, רחוק מעין הציבור – באתוס האחיד של ההר.

 

יונתן זינדל הר הרצל
לווייה צבאית בהר הרצל. כרסום הולך ומתמיד בנוסח האחיד (צילום: יונתן זינדל)

 

סדק ראשון כזה מציג אופנבכר כבר בתחילת הסיור: הידעתם, הוא שואל, שכ-70 אחוז מהחיילים הקבורים בבתי קברות צבאיים לא נהרגו במהלך קרב, אלא נהרגו בתאונות אימונים או התאבדו? "איך קוראים ליום שלפני יום העצמאות?", הוא שואל, והתשובה: יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. והנה הפרדוקס: זהו יום זיכרון לחללי מערכות ישראל, ולמעשה לא יותר מ-30 אחוז מהחיילים הקבורים בבתי הקברות אכן נפלו במערכות ישראל.

 

האזרח בבית העלמין הצבאי

 

בתי הקברות הצבאיים נולדו במלחמת האזרחים בארצות הברית ואומצו לאחר מלחמת העולם הראשונה גם באירופה. הם נועדו להוקיר את החיילים שמסרו את נפשם, והרציונל שהנחה את התכנון שלהם היה האחידות: הקברים כולם עוצבו בצורה דומה, כדי לשדר את המסר שכל החיילים מתו למען אותה מטרה, ולכן הם קבורים באותו האופן.

 

ארלינגטון(2)
בית הקברות הצבאי האחיד עד כדי כאב, ארלינגטון, בוושינגטון הבירה. מקור השראה

 

הקונספט הזה אומץ גם בישראל: לאחר שהוחלט ב-1949 להציב על פסגת ההר את קברו של תיאודור הרצל, הוסב חלקו השני של ההר לבית קברות צבאי. השטח ההררי והמסולע הוכשר לקליטת הקברים, ועל מלאכת תכנון בית הקברות הופקד האדריכל אשר חירם. חירם קבע את מבנה הקברים, את סגנונם ואת צורתם. חירם הוא גם זה שקבע את קווי המתאר האסתטיים של בית הקברות, שבולט בו הצבע הירוק. ההר רווי צמחייה וניכר בו טיפוח בוטני מוקפד שמזכיר בתי קברות בריטיים - אסתטיקה שמנוגדת כל כך למוות, לדם ולשכול שההר מייצג.

 

כחלק מרעיון האחידות הוחלט כבר בתחילת הדרך שהמצבות תהיינה דומות: על כל מצבה ייכתב מספר אישי, שם החייל ושם הוריו, תאריך לידתו, תאריך מותו ונסיבות מותו. כאן בחרו מנסחי המצבה בשלושה נוסחים שונים, שאת שלושתם ניתן למצוא כיום על גבי המצבות: על קבר של חייל שנפל במהלך קרב ייכתב "נפל בקרב" ויצויין שם הקרב שבו נפל; על קברו של חייל שנהרג בתאונת אימונים או בתאונת דרכים ייכתב "נפל בעת מילוי תפקידו". הכיתוב הנוסף – "נפל בעת שירותו", "מת" או "נפטר" שמור לחיילים שהתאבדו או מתו ממחלה במהלך שירותם. והנה, כבר החלוקה המשולשת הזאת יוצרת הבחנה בין החיילים ובין נסיבות מותם: לכאורה שולית, לא מורגשת, אך נוכחת.

 

אופנבכר מוליך את הסיור לעבר שני קברים צמודים זה לזה – קבריהם של אברהם דרויאן וצבי דרויאן. מבט חטוף בקברים מגלה כמה עובדות מעניינות: מדובר באב ובנו שמתו באותו יום, ועל קברו של צבי דרויאן אין סמל צה"לי. הסיפור שמאחורי הקברים הללו סולל את הדרך לשורה ארוכה של ביטויים של גמישות ושינויים באופיו של ההר.

 

צבי דרויאן, תלמיד הגימנסיה רחביה בירושלים, נפל ביוני 1956 במהלך שירותו. אביו, אברהם, קיבל את בשורת האיוב, נפל ומת במקום. אלמנתו התעקשה שהאב והבן ייקברו יחד – "רימון אחד הרג את שניהם", אמרה. שר הביטחון אישר את הבקשה החריגה, בהתבססו על פרצה בנהלים: נקבע אמנם שבהר הרצל ייקברו חיילים, אך לא נקבע שייקברו בו רק חיילים. כך נהפך אברהם דרויאן לאזרח הישראלי הראשון שנקבר בבית קברות צבאי.

 

בהמשך שימשה אותה הפרצה ממש קבוצות נוספות שביקשו להיקבר בהר הזיכרון הישראלי. הראשונה שבהן היתה קבוצת השוטרים: בהתחלה תבעו אנשי משמר הגבול, שבתודעה הציבורית יש להם מעמד סִפִּי, בין צבא למשטרה, להיקבר בהר הרצל, ולאחר מכן גם הורחב ההיתר למשטרה כולה. בשלב ראשון נקברו בהר הרצל רק שוטרים שנהרגו בעת מילוי תפקידם, כלומר, בעת מרדף או קרב, אך בהמשך נקברו בו גם שוטרים שמתו במהלך עבודתם, בעבודת שיטור יומיומית.

 

בשנות ה-50 החלו לקבור בהר הרצל קבוצה נוספת – אלופים ורבי אלופים שהלכו לעולמם. גם נכי צה"ל החלו להיקבר בהר הרצל, ובהמשך גם חללי השב"כ והמוסד, ניצבים ורבי-ניצבים במשטרה. כל אחד מהדיונים הללו, שנסב על מתן ההיתר לקבוצה הרלוונטית להיקבר בהר, לווה ברגשות קשים. מי שמנסה להדוף את הבקשות הללו היא המועצה להנצחת החייל, האחראית על הקבורה הצבאית. "זה מפחית מכבוד הנופלים האחרים", טענו במועצה.  

 

כאן קבורה פוליטיקה ישראלית

 

מקום דומיננטי במאבק על אופי הקבורה שמור להורים השכולים, וגם כאן חלו תמורות רבות לאורך השנים. בתחילת הדרך היה ברור שמשרד הביטחון מחויב למשפחות השכולות, אך במובנים רבים, גם המשפחות היו מחויבות למשרד הביטחון: בין השאר, הן הרצו בפני תלמידי בתי ספר והשתתפו בחינוך הדור הבא.

 

בשנים הראשונות למדינה היה קולם של ההורים אחיד למדי; תמונת ראי של החברה הישראלית הקולקטיבית. בהתאם לכך, עד שנות ה-70 דחתה המועצה להנצחת החייל את בקשותיהם של הורים לשנות את נוסח המצבה. משנות ה-70 הוגשו בג"צים בנושא, והורים שכולים החלו לעמוד על זכותם להנציח את בנם או בתם כרצונם.

 

אופנבכר
אופנבכר (מקריא מהדף). בעקבות טראומה משפחתית (תצלום: נועם פריסמן)

 

דוגמה בולטת לכך היא הדיון על מלחמת לבנון הראשונה. ככלל, שם המערכה שנכתב על הקבר הוא השם הרשמי שלה. על קברי הנופלים במלחמת לבנון הראשונה נכתב "נפל במבצע שלום הגליל", כאותו שם שהכריז עליו מזכיר הממשלה דן מרידור ביום פתיחת המבצע. ואולם, המחאה הציבורית שקמה בעקבות המלחמה וההבנה שנכרכו בה גם משמעויות פוליטיות ומשאלות לב של גנרלים הביאו הורים לדרוש שעל המצבה ייכתב "מלחמת לבנון".

 

אפרת שפיגל, שבנה נהרג בתאונת דרכים בלבנון ב-1983, כתבה לבג"ץ: "אני רואה בכיתוב הנוכחי ('מבצע שלום הגליל' – א"ה) שקר גס, שמוסיף כאב נוסף על כאבי". בג"ץ נדרש להכריע מה ייכתב על המצבה. המועצה להנצחת החייל, מצדה, רצתה אחידות: יצירת כמה נוסחים שמתייחסים לאותו מבצע צבאי תיצור בלבול וחוסר אחידות; שפיגל, טענו, משתמשת בשכול כדי להביע עמדה פוליטית.

 

"אבל", טוען אופנבכר, "בתי הקברות הם מקום פוליטי. פוליטיקה היא מערך כוחות חברתי. כשאומרים 'אל תכניסו לכאן פוליטיקה', זו אמירה פוליטית. המאבקים על השכול הם מאבקים פוליטיים כי השכול הוא פוליטי, ולכן אבסורדי לומר: 'אל תכניסו את זה לכאן, זה פוליטי', משום שגם הכיתוב 'מבצע שלום הגליל' הוא פוליטי".

 

הפשרה שקבע בג"ץ היא שעל קברו של שפיגל ייכתב "נפל בלבנון". אך הסערה לא שככה: רעיה הרניק, אמו של גוני הרניק, שנהרג גם הוא בלבנון, ביקשה שעל מצבת בנה ייכתב: "נפל בקרב על הבופור במלחמת לבנון". בקשתה נדחתה, והרניק החליטה לממן בעצמה את המצבה של בנה. היא יצרה מצבה זהה למצבות הצבאיות וכתבה עליה: "נפל בקרב על הבופור בלבנון".

 

במבט ראשון זו נראית מצבה רגילה, אך במבט שני ניכר שהפונט קצת שונה והצבע קצת אחר. הרניק ניצחה, בדרכה. על המצבות של הרוגי מלחמת לבנון השנייה, אגב, נכתב בפשטות "נפל במלחמת לבנון השנייה", אף שלא ניתן למצוא בהר הרצל את הכיתוב "מלחמת לבנון הראשונה".

 

קריאה נוספת: אפילו אם אדם ימכור את חלקת הקבר שלו משטח הקבורה המשפחתי – הוא לא יצליח להרחיק מעליו את אבותיו

 

"נרצח בידי מפקדיו"

 

גם הורים לחיילים שנפלו בתאונת אימונים או התאבדו החלו לערער על הנהלים האחידים והנוקשים. כך היה במקרה של חיים בר נתן, שנהרג בשנות ה-90 מאש צה"ל. משפחתו הוסיפה אבן משלה על המצבה ובה נכתב: "נהרג מאש כוחותינו". מקרה נוסף הוא זה של אמיר מלט, חייל בבסיס חיל האוויר בחצרים שנהרג ב"רולטת הרשת" – מין משחק-מוות אכזרי ומסוכן שהחיילים שיחקו בו כמסורת של הבסיס.

 

אמו שולה, שלא הסכימה לקבל על עצמה את התפקיד הקלאסי של האם השכולה, יצאה להילחם בממסד. היא דרשה שייכתב על קברו של בנה "נהרג ברולטת הרשת", ומשנענתה בשלילה, שינתה את נוסח המצבה ל"נרצח בידי מפקדיו". המועצה להנצחת החייל החליטה להבליג ולא להסיר את האבן שעליה הכיתוב המאשים. ב-1994, בייאושה, התאבדה על קברו של בנה ונקברה בקבר סמוך לו.

 

_NPR1535
קברו של צבי דרויאן ושל אביו אברהם, האזרח הראשון שנקבר בהר (תצלום: נועם פריסמן)

 

"האוכלוסיות שנכנסו לכאן, האוכלוסיות שהצליחו לשנות את נוסח המצבה, הן אלה שניהלו מאבק פוליטי", אומר אופנבכר, "פוליטיקה ושכול קשורים זה בזה. אלה קבוצות שחותרות תחת מה שהצבא רוצה להנחיל כאן, ולכן מערימים עליהן קשיים". כך גם ביחס למאבק על ההתאבדויות בצה"ל. במשך שנים נמנע הצבא מלפרסם את הנתונים על התאבדויות החיילים, מתוך מחשבה שהפרסום יעודד את ההתאבדויות. אך פרסום נתוני ההתאבדויות מאיים על צה"ל בעוד מובן: הוא עלול לעורר ספקות, להציב סימן שאלה בנוגע למערכת החינוך הישראלית ובנוגע לחינוך לצבאיות. "אם נבין כמה מתאבדים יש בכל חלקה", אומר אופנבכר, "נבין כמה החינוך כאן מורכב".

 

את המאבק על חשיפת נתוני המתאבדים הוביל הבלוגר אישתון. אישתון לקח את הנתון הרשמי של החיילים שהצטרפו בשנה מסוימת למניין הנופלים – נתון שמתפרסם לקראת יום הזיכרון – ובדק אותו לעומק. מקצת החיילים הללו היו נכי צה"ל שנפטרו, מקצתם מתו בקרב, אך יותר מחצי מהמקרים לא הוזכרה סיבת המוות באתר "יזכור". הוא דלה פרטים על החיילים הללו ברשתות החברתיות ובאתרי החדשות וגילה שרבים מהם התאבדו. משפרסם את הנתונים בבלוג שלו, הוזמן אישתון לחקירה. בסופו של דבר, ב-2012, החלו בצבא לשחרר מדי שנה את כמות החיילים המתאבדים.

 

עמוס בן גרשום הר רצל
ראש הממשלה ורעייתו בהלווייתו של הנשיא לשעבר יצחק נבון (צילום: עמוס בן גרשום)

 

התחנה האחרונה נמצאת בשיפולי ההר, הרחק מההתרחשות המרכזית של הר הזיכרון. יש בה מעט קברים, ועליהם שמות לועזיים. על אחד הקברים הציב מישהו עץ אשוח קטנטן. זהו חלקת החיילים הלא-יהודים, שנקברו בפאתי ההר. הפתרון ההלכתי שנמצא לקבורת חיילים שאינם יהודים על פי ההלכה היה להקצות אזור מסוים שנחשב מחוץ לבית הקברות, ובו ניתן יהיה לקבור.

 

ב-2013 יצר הנוהל הזה סיטואציה מביכה: על פי הנהוג, לפני יום הזיכרון מניח הרמטכ"ל דגלון על קברו של החייל האחרון שנקבר בהר הרצל עד אותו יום. הרמטכ"ל בני גנץ הניח דגלון על הקבר הטרי ביותר בחלקה החדשה, קברו של שלמה ניצני. אך יבגני טולוצ'קו, חייל צה"ל שאינו יהודי על פי ההלכה, נקבר בהר הרצל אחרי ניצני: גנץ פספס את הקבר של טולוצ'קו, הרחק בחלקת הלא-יהודים. משנודעה הטעות, התנצל גנץ בפני משפחתו של טולוצ'קו והניח דגלון גם על קברו.

 

"בהר הרצל מתרחש תהליך הפרטה של השכול", אומר אופנבכר בסיכום הסיור, "מבית קברות קולקטיבי ואחיד נהיה הר הרצל לבית קברות מגוון ומורכב. כיום כל קבר שונה מהקבר שלידו: נוספו הרבה הגדרות, ומשפחות וחברים מוסיפים תמונות ודגלים. כבר כמעט אין אחידות. אך המצב הזה יוצר בעיה חדשה. אם תלכו לחלקות החדשות, תראו שהקברים שיש עליהם הכי הרבה תוספות – תמונות, דגלים של היחידה, מכתבים – הם הקברים של החיילים שמתו בגבורה בקרב.

 

"קברים של חיילים שהתאבדו או מתו בתאונת אימונים בדרך כלל יהיו פשוטים יותר, בלי עיטורים. נוצר מצב שבו דווקא קברי החיילים המתאבדים הם הקברים הממלכתיים ביותר, הסולידיים, בגלל הבושה של המשפחות. וכך, דווקא משפחות החיילים המתאבדים רוצות קברים אחידים, ואילו קברי החיילים שנפלו בקרב מעוטרים, סוטים כביכול מהממלכתיות. והסיפור הזה, אם תרצו, הוא הסיפור של ההר כפי שהוא היום".

 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus