ויקרא א

מישהו נרדם בשמירה בספר ויקרא. נדמה כי העורך, המו"ל ואפילו הכותב עצמו נחו על זרי הדפנה בעקבות ההצלחה הסנציונית של "בראשית" ושמות" וכלל לא נתנו דעתם על איכות המוצר היוצר תחת ידיהם. רק עם הגיע נתוני המכירות השליליים ברשתות הספרים – התברר גודל הכשלון.

למעשה ספר ויקרא אין כל עלילה. כל כולו מתמקד בהוראות מפורטות לקצבים. איזה חלק מקטירים על המזבח, מי מקבל את האנטריקוט ואיזה כהן לוקח את הסינטה. גם הצימחוניים לא הפקרו ועבורם מונח מתכון מדהים של סולת בלולה בשמן על מצע עלי קיקיון מאודים עם נגיעות ביצי שלוים – מתכון המתכתב עם מטבח הפיוז'ן הגירגשי, המשלב את הטעם הפירותי של קרבן חטאת עם העפיצות של קטורת הסמים.

בגדול, הספר הזה הוא ממש כמו "סרוגים". שום דבר לא באמת קורה. יש איזו רשימה המסווגת מה כשר ומה טרף. עד להופעת רשימה זו היתה התנשמת המטוגנת למאכל נפוץ בארץ יהודה ולאחריה נאלצו כל הסושיות הכנעניות לזרוק את השרימפס מהתפריט. הנשר  נאסר וגם העזניה למגינת ליבם של העברים שנאלצו מעתה לשוב ולהצמיד את המכשירים הסלולריים לאזניהם.

פרקים ארוכים מוקדשים גם למחלת הצרעת. מדובר במחלה שאותה יכולים רק כהנים לרפא וגם זה, רק למי ששילם עבור כרטיס "פלטינום" במסגרת הביטוח הרפואי שלהם. טיפולים לא מעטים בצרעת כשלו והתקבלו גם תלונות לא מעטות של חולים שהגיעו אל הכהן להרפא מצרעת ונדבקו בעגבת, מחלה שבימי קדם סברו כי היא מועברת באמצעות הוספת עגבניות למטבוחה (את המטבוחה בימי קדם הכינו המרוקאים משילוב אפר פרה אדומה ופלפל סודניה שנקרא אז "פלפל סדום").

העלילה פשוט לא מתפתחת. בהתאם לכרכים הקודמים כאמור, אלו שתארו סאגות רבות עלילה באספקלריא פרוזאית רחבה משפטים דוגמת "לא תקלל חרש" או "אל תחלל את בתך" פשוט אינם מובילים לשום מקום. חצי כוכב בסולם יעקב, לחובבי הז'אנר בלבד.

לפרק הקודם