סלאם, בומביי

ניחוח תפוז אינו הדבר הראשון שמצפים למצוא במוזיאון, לא כל שכן בפרויקט שכלתני ומושגי כל כך כמו "אורח ומארח" – אשכול התערוכות הגדול והשאפתני המוצג עתה במוזיאון תל אביב. המדובר במיזם המאגד תשע תערוכות שנאצרו בידי אוצרים מכל רחבי העולם, ובהן עבודות של יותר מ-30 אמנים, אף הם מהארץ ומחו"ל.

והנה כי כן, ארומה דקה של תפוז. כזה שזה עתה הופשט מקליפתו.

זה היה הריח שקידם את פני הבאים לחלל שבו נערך המיצג "האם תוכל, זר יקר" במשך שלושה ימים. ומשהו מהתכונות המזוהות עם הניחוח הזה – הטריות, הנפיצות ואפילו שילוב קרירות הפרדס עם חמימות קרני השמש מעליו – מהדהד גם בווידאו שתיעד את המיצג ושמוקרן עתה באותו חלל עצמו, כחלק מהתערוכה שתוצג במוזיאון עד סוף יוני.

התפוז, קל לנחש, לא התגלגל לכאן במקרה; "האם תוכל , זר יקר" היא עבודה שנוצרה אמנם בידי קבוצת אמנים מהודו, רקס מדיה קולקטיב שמה, שגיבשה את העבודה במיוחד לפרויקט התל אביבי, אולם היא עוסקת בסכסוך הישראלי-פלסטיני. מרכיביה – הוויזואליים, הטקסטואליים ואפילו האנושיים - כולם מכאן.

מתוך המיצג "האם תוכל, זר יקר?" (תצלום: יחץ)

העבודה מארגנת רצף דיאלוגי אחד מתוך קטעים הלקוחים מתרגומים לאנגלית של שיריהם של מחמוד דרוויש ויהודה עמיחי.  את הקריאה מבצעים שני ישראלים, יהודי ופלסטינית – גבר ואישה היושבים זו מול זה בשני קצותיו של שולחן עץ ארוך, לוגמים מים וקפה ונוגסים בפלחי תפוז. סביבם, על סולמות ברזל שחורים ומוּטים בעייפות – שיקוף קודר לחבלי הכביסה השזורים ביצירתם של שני המשוררים – תלויים סדינים מיניאטוריים: דפי נייר לבנים שמילות השירים נחתכו מהם במדפסת לייזר.

המצב ההודי

אין זו הפעם הראשונה שאנשי רקס מדיה מגיעים לישראל, וגם אין זו הפעם הראשונה שהם מציגים כאן: בסוף 2011 שהו כאן כחודש כאורחי המרכז לאמנות חזותית בירושלים. עבודה שלהם הוצגה בשנה שעברה בתערוכת "צפיפות החומר – אמנות עכשווית מהודו" במוזיאון תל אביב, ותערוכה משותפת שלהם ושל האמנית הישראלית נבט יצחק, "שטר מטען", מוצגת עכשיו במוזיאון הרצליה.

העיסוק של אמנים מדלהי בסכסוך המזרח תיכוני והבחירה לטפל בנושא הנפיץ הזה באמצעות טקסטים של משוררים, גם הם אינם אקראיים: המיצג צמח מתוך עבודה קודמת של הקולקטיב, "שתיקת המתורגמן", שבה הפגישו שלושת חברי הקולקטיב, ג'יבש בגצ'י, מוניקה נרולה ושודהאברטה סנגופטה, ציטטות של שלושה משוררים מתת היבשת ההודית, שאף הן נחתכו בלייזר מדף נייר. הקשר בין העבודות, לכן, רחוק מלהיות צורני בלבד. הסוגיות שעמם מתמודדים ישראלים ופלסטינים, יהודים וערבים, סיפרו נרולה וסנגופטה בראיון שנערך בבית קפה תל אביבי בערב שלפני טיסתם חזרה לדלהי, נראות מאוד מוכרות למי שנולדו בהודו ומתמודדים יומיומית עם הסכסוכים הקשים בתת היבשת. " לא היתה עבודה שהיה לנו פשוט להמחיש, מפני שבמהלך השנה שבה עבדנו עליה העולם לא נהיה מקום קל יותר וישראל נהפכה קשה יותר. בנקודה מסוימת אפילו התלבטנו אם בכלל נכון להמשיך לעשות את זה "

אם הבנתי נכון, אתם לא מגדירים את עצמכם כהודים, אלא כמי שחיים בדלהי.

 מוניקה נרולה: "זה נכון. התיוג 'אמנים הודים' מונע מאנשים מלחשוב על אמנות. הוא גורם להם לחשוב על 'איפה'. אבל בה בעת, אנחנו מאוד מאמינים במושג ה'מקום', במקום עצמו. לחיות בדלהי, למשל, זה מצב שונה מאוד מלחיות בצ'נאי. אז הגבול הלאומי הוא מעין 'הגזמה' של המצב שלך, כפרט".

סנגופטה: "אנחנו עוסקים הרבה בשאלות של גבול וזהות. אחת הבעיות, לפחות בהקשר של תת היבשת ההודית, היא שאנשים בכל הצדדים חושבים שהם מכירים זה את זה טוב מדי. לכל צד קיים בראש 'תסריט' של הצד האחר. אתה חושב שזה מה שהם יגידו, הם חושבים שזה מה שאתה תגיד. אתה לא מפנה מקום להפתעה מסוג ה'ללא הודעה מראש'".

היינו שם

כשהקולקטיב הוזמן בידי האוצר הראשי של "מארח ואורח" סטיבן מיידוף האמריקאי להשתתף בפרויקט, הבחירה בשירתם של דרוויש ועמיחי היתה טבעית להם.

סנגופטה: "אנחנו אוהבים שירה, וקראנו את השירה של עמיחי ודרוויש בתרגום לאנגלית, אז היתה לנו היכרות מוקדמת עמה. ולפעמים גם צירופי מקרים מוזרים עוזרים: יש שני אוספי תרגומים של עמיחי ודרוויש, בהוצאת אוניברסיטת קליפורניה, וכל אחד מהם נפרש על פני 190עמודים. אין לזה שום משמעות, אבל זה מהדברים שנתקעים לך בראש: למה שני התרגומים הכי ידועים של עמיחי ודרוויש כוללים כל אחד 190 עמודים?". " דרוויש התייחס בחיבה מאוד מעניינת ואמר שבתחרות על מי אוהב את הארץ הזאת יותר, הוא היה יריבו הגדול. יש בזה הד לכך שבשירה הערבית שירי אהבה ממוענים הרבה פעמים ליריב "

כחלק מדפוס העבודה הקבוע שלהם, ערכו אנשי הקולקטיב מחקר על עמיחי ועל דרוויש, "והבנו", אומר סנגופטה, "שאלו שני משוררים שהיה ביניהם קשר: הם נפגשו כמה פעמים – וזה לא היה קל, כי לא תמיד היו התנאים לכך. דרוויש דיבר על קריאת עמיחי כשהיה צעיר יותר, בבית הספר. הוא התייחס אליו בחיבה מאוד מעניינת ואמר שבתחרות על מי אוהב את הארץ הזאת יותר, הוא היה יריבו הגדול. יש בזה הד לכך שבשירה הערבית שירי אהבה ממוענים הרבה פעמים ליריב".

נרולה, סנגופטה ובגצ'י הקימו את קולקטיב רקס מדיה ב-1992. בשנים הראשונות עסקו בעיקר בקולנוע תיעודי, ועשור לאחר מכן כבר מצאו את עצמם מתמקדים ביצירה אמנותית. הם מציגים תדיר בהודו וברחבי העולם, מוזמנים לגלריות ולמוזיאונים מובילים, משתתפים באירועים בולטים בסצנת האמנות הבינלאומית ומרבים לפרסם מאמרים תיאורטיים. השלושה נפגשים מדי יום בסטודיו שלהם בדלהי, ואיש מהם, מדגישה נרולה, אינו עוסק ביצירה אמנותית שאינה חלק מהעבודה הקולקטיבית.

איך מתנהלת העבודה המשותפת?

נרולה: "כמו כאן, בראיון. לא תמיד יש הסכמה. אבל המחלוקות הן יותר על צורה מאשר על תוכן. לא על הרעיון שהעבודה תשקף, אלא רק על השבירות של המציאות וכיצד להתמודד איתה".

מוניקה נרולה (משמאל) ושודהאברטה סנגופטה, חברי הקולקטיב

זרם המטיילים הישראלים בהודו יצר איזשהו עניין בנו בעולם האמנות ההודי?

 סנגופטה: "זו תופעה שקיימת לא יותר מ-15-20 שנה. אנחנו גדלנו למציאות שבה הודים לא יכלו לבקר בישראל, וישראלים לא יכלו לבקר בהודו".

נרולה: "על הדרכון הראשון שלי היה כתוב: 'לא תקף בישראל ובדרום אפריקה'. פגשתי כאן לא מעט אנשים ששאלו מאין אני, וכשהשבתי, אמרו 'אה, הייתי בהודו'. זרים ברחוב, טכנאים, מוכרים בחנויות. לא בהכרח אנשים מעולם האמנות".

סנגופטה: "גם באקדמיה לאמנות ברמאללה, הרבה אנשים מהצוות האקדמי, מהספרן ועד הפרופסור, סיפרו לי שלמדו בעבר בהודו. גם בבית הספר שבו למדתי היו תלמידים פלסטינים. בקרב השכבה האינטלקטואלית הפלסטינית יש קשר עמוק להודו".

אז הודו יכולה בעצם לשמש נקודת מפגש אקס-טריטוריאלית לישראלים ופלסטינים?

 "כן, יש כאן הרבה מאוד נקודות מפגש. בחברה היהודית הישראלית יש גם הרבה אנשים ממרוקו, מתימן או מאיראן שאף הם גדלו על התרבות הזאת. נהג המונית שלקח אותי משדה התעופה למלון בתל אביב היה יכול לשיר שירים משלושה סרטים הינדים שונים, כי הוא ממוצא איראני, וחמותו צופה רק בסרטים הודיים משנות ה-70".

ערבית בצד

נחזור ל"האם תוכל, זר יקר". בניגוד לאווירה המאוד אינטנסיבית  שמאפיינת הן את האזור שלנו והן את הודו, המיצג שלכם יוצר מרחב מבודד, כמעט שלו.

 סנגופטה: "לטקסטים האלו יש הרי קונטקסט של מציאות תזזיתית. ונשאלת השאלה: איזו פעולה מסוגלת עבודת אמנות לבצע כשהיא מעכלת את הקונטקסט הזה. ולפעמים מעניין להציע מעין – לא אגיד התעלות – אבל לפחות להציע משהו שימנע מהקונטקסט הזה להפוך לכלא".

נרולה: "זו לא היתה עבודה שהיה לנו פשוט להמחיש, מפני שבמהלך השנה שבה עבדנו עליה העולם לא נהיה מקום קל יותר וישראל נהפכה קשה יותר. בנקודה מסוימת אפילו התלבטנו אם בכלל נכון להמשיך לעשות את זה. כי למרות שאנחנו לא מאמינים בלומר שאנשים ומדינה הם דבר זהה, ולמרות העובדה ששיח תמיד צריך להתקיים ושהפסקת הדיון אינה בדיוק דבר נפלא, היו רגעים שבהם תהינו איך אפשר לקחת את זה הלאה". " בעבודה על "מארח ואורח" התחדדה הרגישות שביחסים בין השפות: הקטלוגים לתערוכות הפרויקט, שאמורים היו להיות תלת לשוניים, פורסמו בסופו של דבר – מטעמי לו"ז, כפי שהובהר לעיתונאים ערב פתיחת התערוכה - בעברית ובאנגלית בלבד. טקסט קצר בערבית פורסם בנפרד, וחברי רקס גילו שהכיתוב בערבית המופיע בלוגו הפרויקט שגוי "

את הפתרון של קריאה מתמשכת, מסבירה נרולה, מצאו חברי הקולקטיב בטקסים דתיים מצפון הודו שבהם קריאה נמשכת לילה שלם. אף על פי שהקוראים דוברים ערבית ועברית, הקריאה במיצג מתבצעת באנגלית. כמו בהודו, מסביר סנגופטה, גם במזרח התיכון האנגלית היא "שפה של כוח קולוניאליסטי קודם. אבל זו גם השפה שבה אנשים שמסרבים לדבר זה עם זה בכל שפה אחרת מתקשרים".

הבחירה באנגלית במיצג התל אביבי נבעה גם ממכשולים מעשיים. "כתבנו לבעלי עיזבונות היוצרים", מספר סנגופטה, "אבל לא שמענו מהם דבר, אז פירשנו את זה באופן חיובי". הזכויות לאנתולוגיות באנגלית, השייכות לאוניברסיטת קליפורניה, היו כבר זמינות יותר, "כך ששוב חזרנו, בעצם, לשפת הזר".

זה אינו עניין תיאורטי; גם בפרקטיקת העבודה על "מארח ואורח" התחדדה הרגישות שביחסים בין השפות: הקטלוגים לתערוכות הפרויקט, שאמורים היו להיות תלת לשוניים, פורסמו בסופו של דבר – מטעמי לו"ז, כפי שהובהר לעיתונאים ערב פתיחת התערוכה - בעברית ובאנגלית בלבד. טקסט קצר בערבית פורסם בנפרד, וחברי רקס גילו שהכיתוב בערבית המופיע בלוגו הפרויקט שגוי.

בדוברות מוזיאון תל אביב בחרו שלא להגיב לשאלה אם הם מודעים לטעות בלוגו. האמן דוד טרטקובר, מעצבו, הופתע לשמוע עליה. "אני חושב שיכול להיות שחלה כאן טעות סופר", אמר, "למרות שזה עבר הגהות מכל הכיוונים האפשריים. אין לי מה לומר בעניין הזה. אני לא קורא ערבית. קיבלתי את הערבית קיימת ממוזיאון תל אביב".

"זה מה מצביע על כך שיש כוונות טובות, אבל חסרה היכולת לתרגם אותן למעשים", מסכם סנגופטה.

בואו להיות חברים שלנו בעמוד הפייסבוק של בית אבי חי