פרא? אדם!

רות בת השלוש, נסיכה בלונדינית בעלת עיני תכלת, קופצת על המיטה של הוריה ושואגת לכל עבר. אין צורך להיבהל - זהו שלב הכרחי במהלך קריאת הספר "ארץ יצורי הפרא" מאת מוריס סנדק. בספרו השאיר סנדק שלושה עמודים שאין בהם כיתוב כלל, אלא רק ציורים של מפלצות משתוללות. ילדים, וכנראה לא רק ילדיי שלי, נוהגים בשלב זה "לשאוג את השאגות הנוראות שלהם, לחרוק בשיניים הנוראות שלהם, לגלגל את עיניהם הנוראות ולשלוף את ציפורניהם הנוראות", בדיוק כפי שכתוב בספר.

ילד בודד שלא זכה לאהבת הורים. סנדק

הספר "ארץ יצורי הפרא" ("Where the Wild Things are") נכתב בשנת 1963 ותורגם לעברית בשפתו הנפלאה של אוריאל אופק בשנת 1984. גיבור הסיפור הוא מקס, המשתולל בביתו ומתחצף לאמו. כעונש הוא נשלח לחדרו בלי ארוחת ערב. עד כה עלילה מציאותית בהחלט, אך מרגע זה מתחיל הדמיון להשתולל - החדר של מקס הופך ליער, והוא יוצא למסע בים ומגיע לארץ יצורי הפרא. הוא אינו מפחד מהם ובעזרת טכסיס מיוחד הוא נעשה למלך שלהם. כאשר נמאס לו להשתולל עם היצורים הוא שולח אותם לישון - בלי ארוחת ערב, כמובן. כאשר מקס מתגעגע הביתה, הוא עוזב את היצורים על אף תחנוניהם שלא ילך כי הם אוהבים אותו עד כדי כך שהיו רוצים לאכול אותו. מקס חוזר הביתה. ארוחת הערב ממתינה לו על השולחן, עדיין חמה...

וילדע חיה
הספר, שאויר על ידי סנדק, מלא חיים ודינמיות. היצורים אמנם נראים כמפלצות מפחידות, אך יש בהם גם משהו מאוד מושך ומצחיק. אבל מיהם אותם יצורי פרא? כדי להבין זאת צריך לנבור בהיסטוריה של מוריס סנדק - איש מזוקן בעל שיער לבן, המרכיב משקפיים שדרכם ניבטות עיניים שמבטן חודר.

סנדק נולד בברוקלין בשנת 1928, בן למהגרים מפולין שרבים מבני משפחתם נספו בשואה. ההורים נאלצו לעבוד קשה כדי להרוויח את לחמם, וסנדוק, שהיה ילד חולני ובילה שעות רבות במיטתו, נהג להביט אל הרחוב ולצייר את הילדים המשחקים בחוץ. הוא היה קשור מאוד לאחיו ג'ק, שייצר עבורו צעצועים, ולאחותו נטלי.

כאשר סנדק התחיל לכתוב את "ארץ יצורי הפרא", עלילת הספר עסקה בסוסים. העורכת שלו, אורסולה נורדסטורם, אהבה מאוד את הרעיון, אבל אחרי כמה חודשים התברר שסנדק לא יודע לצייר סוסים. נורדסטורם, שהשקיעה הרבה כסף בספר, אמרה לו בקול קר כקרח: "מוריס, מה אתה כן יכול לצייר?". אז נזכר סנדק שכשהיה ילד, הלך אחד מקרוביו לעולמו והשבעה נערכה בבית משפחת סנדק. הילדים מוריס, ג'ק ונטלי תיעבו את האנשים שהגיעו לנחם את האבלים - קרובי משפחה שנמלטו מן התופת באירופה ומצאו את עצמם אבודים באמריקה - את שפתם הזרה ואת מראם המוזנח. הקרובים צבטו את מוריס הקטן ואמרו לו שהם היו יכולים לאכול אותו כי הוא כל כך חמוד - לדברי סנדק, אמו נהגה להכין אוכל איום ונורא, ועל כן היה ברור לו שהקרובים יעדיפו לאכול אותו ולא את המאכלים שלה... סנדק סיפר שעם הזמן הוא למד לאהוב את הקרובים האלה, אבל הם נחרטו בזיכרונו ושימשו השראה לדמויותיהם של יצורי הפרא בספרו.

גם שמו של הספר, "יצורי הפרא", שאוב מאותו עולם - מעין תרגום של הביטוי היידי "וילדע חיות" (חייעס), חיות פראיות. כשאמו של סנדק כעסה עליו, היא רדפה אחריו בכל הבית וקראה לו "וילדע חיה".

הוריו של מוריס היו עסוקים בהישרדות היומיומית בדירה הקטנה בברוקלין, ונשאו עמם את הצער והיגון על הקרובים שנרצחו בידי הנאצים. סנדק מעיד על עצמו שהיה ילד בודד שלא זכה לחיבוקים ואהבה מהוריו, ובמיוחד מאמו, שכנראה סבלה מדיכאונות. באחד הראיונות איתו הוא סיפר ששיחק פעם בחוץ ואמו קראה לו הביתה אך הוא השתהה, וכשהגיע היא גערה בו והזכירה לו שקרובי משפחתו המתים כבר לא יכולים לאכול. סנדק הרגיש אשם על כך שהוא חי בעוד קרובי משפחתו נספו.

את סנדק רדפו מפלצות ושדים נוספים. אחד מפחדיו המוקדמים, המלווה אותו כל חייו, הוא אירוע מפורסם שקרה בארצות הברית בשנת 1932 - חטיפתו ורציחתו של התינוק של משפחת לינדברג. כשהדבר קרה היה סנדק כבן שלוש וחצי, אך הוא זוכר כל פרט ופרט מהסיפור המצמרר ששמע ברדיו. סנדק חשש שגם הוא ייחטף, והעובדה שהדבר קרה לתינוק בריא שבא ממשפחה עשירה החרידה אותו - אם התינוק ההוא מת, כיצד לסנדק החולה, בן למשפחה ענייה, יש סיכוי לחיות? בשנת 2008 החליף סנדק תמונה שצייר בדגם מיניאטורי של הסולם שבו השתמש האיש שחטף את תינוקה של משפחת לינדברג. לדבריו, כך הצליח להתגבר על האובססיה רבת השנים שלו.

עוד צל שכנראה לא הרפה מסנדק במשך שנים רבות היה טרגדיה איומה שהיה עד לה - חברו הטוב, ששיחק איתו בכדור, רץ אל הכביש בעקבות הכדור המתגלגל ונהרג מפגיעת מכונית. סנדק טוען שהוא זוכר במדויק את רגע הפגיעה - היה נראה שחברו עף באוויר. כיום אחיו ואחותו של סנדק כבר אינם בחיים, ובן זוגו, שאיתו חי כחמישים שנים, מת מסרטן. סנדק מנסה להמשיך את חייו - הוא קורא ספרים, מטייל עם כלבו ושואב כוח והנאה מהאזנה למוזיקה, שהיא התשוקה האמיתית שלו.

יצר תרעומת. הספר "ארץ יצורי הפרא"

שילכו הביתה
בשנות השישים, כאשר "ארץ יצורי הפרא" יצא לאור, הביעו רבים תרעומת על כך שהספר מפחיד ילדים וגם על כך שמקס מתחצף לאמו ואמו כועסת עליו - והרי אמהות לעולם לא כועסות... בימים אלה, כאשר הסרט שנעשה על פי הספר מוקרן ברחבי העולם, מרואיין סנדק באמצעי תקשורת שונים, ונשאל שאלות שבהן מועלות טענות דומות. גם כעת הוא עונה עליהן בלשון בוטה: "הייתי אומר להם ללכת לעזאזל. אם ילדים לא יכולים להתמודד עם הסיפור, שילכו הביתה או ירטיבו במכנסיים. זו אינה שאלה שאפשר בכלל לענות עליה".

את הסרט "ארץ יצורי הפרא" ביים ספייק ג'ונס ("להיות ג'ון מלקוביץ") על פי תסריט מאת דייב אגרס. סנדק אוהב את התוצאה, ולא פלא: האפלוליות שקיימת בספרו מקבלת אינטרפרטציה מעניינת בסרט, שאינו דומה לסרטי הוליווד הדביקים שכולנו מכירים. כאשר שאלו את סנדק מה קרה למקס מאז עלילותיו ב"ארץ יצורי הפרא", הוא ענה בגיחוך: "עכשיו מקס בן יותר מחמישים, חי עם הוריו והולך לטיפול פסיכולוגי". אבל אם זה היה תלוי בו, סנדק היה רוצה שמקס יהיה אמן - צייר, אולי פסנתרן מוכשר. כן, זה היה משמח אותו יותר מכל.

כתבה: היידי עפרון 
לתגובות: editor@bac.org.il