פערי תיווך

בשנת 1906 מגיע הסופר אשר ביילין ללונדון, במטרה למסור פריסת שלום מהסופר גרשון שופמן לסופר יוסף חיים ברנר השוהה שם, כותב, ועורך את "המעורר". לא ברור אם ביילין התכוון להשתקע בלונדון, או שמא רק לחלוף כעובר אורח, אבל הוא נשאר שם זמן מה, ומלווה במהלך שהותו מקרוב את יומו של ברנר, ומאוחר יותר, כעבור שנה, גם את יומו של הסופר אורי ניסן גנסין, המגיע ללונדון לבקר את ברנר. שהות זו בלונדון הופכת ברבות הזמן לאחד הממאורים (memoires) היפים שידעה הספרות העברית, "ברנר בלונדון" – סיפור הזיכרון של ביילין את אותה תקופה.

לשונו של ביילין היא לשון של נסיגה. כניסתו יותר ויותר אל חייו של ברנר – ומאוחר יותר גם אל חייו של גנסין – היא פסיעה פנימה הטומנת בחובה מעין התאדות מקבילה של האני הדובר. ביילין נוכח כל העת, אבל נאמנותו המוחלטת למבטם ולקולם של ברנר וגנסין מייצרת עמדה לשונית ענווה, שכמו מוחקת מתוכה את גופו של האני הכותב. מה נולד ברגע הזה? החסר, הפער, הנימה שבד בבד שהיא מגוללת את היש, היא כותבת את האין, גם מתוך ידיעת אובדנם הממשי העתידי של ברנר וגנסין.

ביילין עושה את דרכו מלבוב ללונדון כדי לפגוש את ברנר, וכאשר הוא נפרד מברנר הוא מלווה אותו לתחנת הרכבת. ברנר עוזב את לונדון ונוסע לברסלאו ומשם ללבוב. כך, במישירין-עקיפין, נוצרת סגירת מעגל כפולה הסוגרת-פותחת את הגולל על ברנר, אבל גם על ביילין עצמו. תנועותיהם של ברנר וביילין הפוכות: ברנר נפלט החוצה – ביילין נקלט פנימה. אלא שקליטתו של ביילין פנימה היא תלוית פליטתו של ברנר החוצה. תנועותיו של ברנר מוחלטות, הן נעשות מתוך בחירת אין-ברירה. תנועותיו של ביילין אקראיות, הן נעשות מתוך הלוך רוח סתום בחלקו. אלא שלונדון היא רגע המעבר מן האקראיות אל הבחירה. ולא לונדון לבדה – לונדון כמטאפורה לקיום של יצירה, לעשייה שהיא ארס פואטית.

לכאורה – סיפורם של שניים, ברנר וגנסין, המתווך לנו מתוך העד – לשונו הנאמנה, רבת הדקויות של ביילין. הנסיגה הזו של הגוף הכותב היא הרגע שבו נולדת לשון העדות, העדות הנאמנה לסיפור אהבתם המוחמץ של ברנר וגנסין כסופרים וכבני אדם. אלא שבתום היצירה הקצרה והמרתקת הזאת, שבמהלכה אנו מאבדים את שניהם, כל אחד בנסיבות מותו הייחודיות לו (ברנר נרצח, גנסין נפטר ממחלת לב), נולד דווקא הסופר השלישי, אותו גוף מתווך, עד. ביילין, בממואר הזה, אמנם מיילד שניים באופנים שלא הכרנו – ברנר וגנסין – אך במותם הם גם מיילדים אותו.

הד ההרס והחורבן

נאמנות מוחלטת לקולו. ברנר

מהלכו של הטקסט הזה הוא גם מהלך של בחירה. במי מהם בוחר ביילין? תיאורם של השניים, השונה כל כך, המנוגד כמעט, הוא תיאור המתחיל מן החוץ ומשליך פנימה: כך מתואר מפגשו הראשון של ביילין עם ברנר: "הוא לא ענה, אלא בא תכף בעצמו לביתי. עמד לפני איש בעל קומה  ממוצעת ורחב-גרם. פניו המגולחים לא היו יפים כלל. לסתותיו היו רחבות מאוד, והלחיים נראו כצבות בקציהן. השפה התחתונה מלאה, וכנפי האף תפוחות משהו. לעומת זה העיד חלקו העליון של פרצופו על שאר-רוח. עיניו הכחולות הזהירו באור בהיר, ובמבטן – אמון של ילד; מצחו הקצר הביע מרד ועוז, וראשו, המעוטר גלי שערות-ערמון ממרים, היה נהדר מאוד. אך אלה היו הפרטים. הרושם הכללי היה שפניו אינם יפים, ואפילו מוגשמים".

וכך מתואר מפגשו עם גנסין: "בחור חיוור, גבה-קומה ואצילי, נכנס אלי בבוקר של חמה. ראשו הבלונדי חבוי קצת בין כתפיו כמתוך צינה ושפתיו מחייכות. היה כאב וביטול כאב בבת-צחוקו. כך צוחק איש שנהרס תחתיו גשר והוא נס והוא נרדף עדיין מהד ההרס והחורבן".

אלא שכאמור, התיאור החיצוני של השניים משליך פנימה, אל מהותם, אל ספרותם, אל לשונם – ומכאן עולה שאלה על לשונו וספרותו של ביילין עצמו – איזה אופי תישא היא?

יש מי שפורץ אל הדלת, מבלי שהוזמן אפילו, מביא עצמו על סרבולו הממגנט בתנועה חזקה וישרה, מטיח את כאבו אל השולחן למן הרגע הראשון. ויש מי שנכנס בבוקר של חמה, כולו חבוי, מכונס פנימה, ומביא עימו איכות סותרת של "כאב וביטול כאב"; יש מי שבונה בלהט גשר כנגד כל הסיכויים, ויש מי שמתנהל תחתיו בידיעה שהוא עומד ליפול עליו עוד רגע, מתוך השבירות הזו.

מלווה גם את חייו. גנסין

תיאורם הראשוני של ברנר וגנסין מעיניו של ביילין הוא תיאור לשונם, שפתם, כתיבתם, יצירתם, עמדותיהם התרבותיות. ביילין לא נסוג באמת אל עמדת העדות. בה בעת שהוא עושה את זה, הוא מתחבט בעדם התחבטות עמוקה על זהותו בין שתי האפשרויות. תחת המסווה הלא-מניפולטיבי של המתווך, מיילד עצמו ביילין. וזו לידה שביילין יכול להגיע אליה רק מבעד לתיווך, רק מן המרווח הקטן שמייצרת הפסיעה לאחור.





עינת יקיר היא סופרת
לתגובות: editor@bac.org.il 

Model.Data.ShopItem : 0 6