חיים כפולים

"את לא תופסת שצריך חריץ. משהו שפוער את השלם?"

(הדוכסית ליזי, מתוך "חריץ לאינפנדום")

כוחו של הספר "נערות הפרובינציה העצובות והשאפתניות" הוא כוח של חריץ – כוח של פעירה חוזרת ונשנית של ה"שלם" הספרותי-נפשי, אך בעיקר הלשוני, שזרחי מסרבת לו שוב ושוב. כדאי לנו לחשוב שקיים משהו שאין לו מילים, אומרת אחת מגיבורותיה, אנה דין, מחברת ה"גרים בוק". אבל מהו ספרה של זרחי אם לא אותן מילים שאין להן מילים? מרגע שנפער החריץ מתעבות זיקות הגומלין בתוך הסיפורים וביניהם ומתעשרות, והספר כולו כמו יושב בתווך שבין מה שזרחי תכנה "בית הזיכרון" (שהכניסה אליו מחייבת איזו קפיצה מעל/מתוך ההווה) לבין החיים החסרים, אלה שגיבורותיו נעות בעצב ובשאפתנות למלא אותם.

עיקרון הכפילות, שמתקיים לאורך הספר, הופך לעיקרון מבני: כל סיפור מתפצל. גיבורה אחת תהפוך לשתיים, או יותר, ותקיים בינה לבינה ברית דם או נפש. עד כדי כך שגם דמויות שלכאורה עומדות בחד פעמיותן, יתגלו מאוחר יותר כמהות לא שלמה, כזו שמלאותה תבוא לה עם הופעת כפיליה בסיפור אחר.

והכפילות לא עוצרת בדמויות – היא פורשת חסותה על כל דבר. אפילו העצמים נמלאים תוכן פרטי כזה, וחוזרים ומשתחזרים ככפולים מסיפור לסיפור:

יונג פראו, אומר מר ק' לנערה ב"קפה ק' עפולה", לעתים קרובות המילים שכתבתי היו עבורי רק רעל שצריך לירוק החוצה, הסיפורים היו רק מכשול שצריך לפרוק בדרך לחיים האמיתיים, הממשיים. הנערה, כדי לבאר, שואלת: נגיד יד שאתה שולח בחושך לתפוס כוס ומפיל אותה? והכוס הזו שבה למשל כספל בסיפור "במלכות ערפלי", שם הגיבורה לני, שהביטה באחותה, הכירה את סגנון הקיום שדיבר מגרונה, זה שגורף איתו את המפה, השולחן, הרצפה, את קצה כדור הארץ, כדי להשיג את הספל כשידך אינה מגעת אליו.

האצבע השישית
אך כל אלה הם כאין וכאפס מול הלשון עצמה, המתפרקת עד כדי אותיות, ואלה מחוללות יחד ובחזרה את השבר:

זה היה משהו בסדר האותיות, אמרה לני, נדמה לי שצריך לדלג על הקשות ("במלכות ערפלי").

לורי פתחה את פיה, אבל שום סיפור לא יצא ממנו. האותיות הסופיות, שלא עצרו, גרמו למהומה אחת גדולה ("קפה ק' עפולה").

כי כידוע הבסיס לדיבור הוא עשר או חמש ... האות האחרונה, יו"ד, היא בהחלט צירוף אצבעות שתי הידיים במקרה של חמש אצבעות. ומה דעתך על הה"א הרוכשת, בתהּ, שמלהּ, גופהּ? שלא לדבר על שם האלוהים המפורש, זה שאין להגותו, שבנוי מסכום של אצבעות יד אחת או שתיים לסירוגין כשמדובר בחמש אצבעות, חושבת הנסיכה ויליאם ("המצאת המברקים").

 אבל לנסיכה ויליאם יש שש אצבעות בכל יד. ומכאן מקור  השיבוש, ומכאן הרצון להתמסר באי התמסרות. באותו סיפור מעיר המשתמש: ייתכן שגם שפת בני האדם נוצרה סביב גופם.

זרחי כותבת מן האצבע השישית, את האצבע השישית, זו שאולי הניח המלאך אצל התינוק כדי שישכח הכל אצל חז"ל. כך היא עקפה את השיבוש הזה של השיכחה, ועתה היא מתנהלת בין העולמות, זוכרת יותר מכל את שפת החריץ, עליו מורה האצבע השישית. היא מורה על המקום שבו על גיבוריה, ועלינו, ללמוד לחיות במה שהיא מכנה בין בדידות למסתורין, בין עודף למום.

כך, כל מילה נושאת עימה את כפילתה הבלתי מודברת, אותה כפילה חסרת שם המשתקפת כאמור בדמות כפילה, בעלילה כפילה, בעצמים כפילים. זהו הצל שנושאת לשונה של זרחי, שהופך לכן את נערותיה לשאפתניות כל כך מחד, כמי שמבקשות לאחוז את שתי הציפורים על העץ בידן האחת. אך זהו גם הצל שמעניק להן את חוכמתן, בידיעתן המרה את אי האפשרות, הצל שהופך אותן לכן, בין השאר, לעצובות כל כך.

עינת יקיר היא סופרת