חומרי בעירה
חומרי בעירה
social
facebook whatsup email tweeter
16.12.10
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
איך מחברים אבן ירושלמית, מתח בין דתי, יחסי הון-שלטון וסכסוכי נדל"ן פוליטיים לעבודות עיצוב? התערוכה "זמן 02", שמציגה עיצוב בהשראת ירושלים, מנסה לעשות זאת – לדעתה של ורדית גרוס, בהצלחה לא מועטה

"ירושלים היא חומר דליק". במשפט אחד, שבו מתארים רועי וספי ינאי ודן הוכברג את העבודה הקטנטנה שלהם בקטלוג של תערוכת העיצוב "זמן 02", מוכח שוב שרעיונות גדולים זקוקים למעט מאד מילים. העבודה, "גפרורי בטיחות" היא חפיסת גפרורים שאבק השריפה האדום שלהם מעוצב בצורת קו הנוף של ירושלים - קטן, ממזרי, אפקטיבי ומפחיד, כי ירושלים היא באמת חומר דליק. הגפרור שיידלק כאן ישרוף את פחי האשפה שמוצתים במהומות החרדים (והופכים בתערוכה ל"שולחן שבס" - שולחנות ירוקים ומטפטפי פלסטיק בעיצובו של גל לזר).  הלהבה שתתחיל כאן תעבור ברחבי העיר, תאיים, תדליק, תסעיר ותחמם את הרוחות, כי ירושלים - על אף הקור והשלג ותנורי הנפט - היא עיר שתמיד רותחת מלמטה.

  גרוס דני הוכברג ורועי וספי
ירושלים היא חומר דליק. "גפרורי בטיחות" של רועי וספי ינאי ודן הוכברג

"זמן 02" היא תערוכת עיצוב בהשראת ירושלים, וההשראה רחבה ומגוונת. היא מוצגת בשתי הקומות התחתונות של בית החולים למצורעים (מתחם הנסן), שהופך בהדרגה למרכז אמנותי ותרבותי. המבנה שווה ביקור בפני עצמו, והתערוכה שמוקדשת לעברו של המקום וכוללת ציוד רפואי מיושן, כלי זכוכית ומיטות מתכת מעוררת צמרמורת ששמורה לסרטי אימה מיושנים. דוד קלר, יוזם התערוכה ואחד המשתתפים בה, חלם זמן רב להיכנס למבנה המסתורי. אל מלאכת האוצרות הוא הביא איתו את טל גור, מרצה במחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל, שיצא בקול קורא למעצבים שעבודתם קשורה לעיר.

התוצאה היא לרגעים מרגשת ולרגעים משעשעת. כמו ירושלים עצמה היא נעה במהירות בין קודש וחול, בין ירושלים של מטה לירושלים של מטה-מטה, ורק לרגעים נדירות לוקחת נשימה ארוכה ומביטה גם למעלה. רוב העבודות חכמות ומתוחכמות (ורק מיעוטן מתחכמות). מתוך הכנות הגדולה שלהן והאהבה האמיתית לירושלים שמרחפת מעל התערוכה כולה (בלי קשר ובמנותק מהביקורת שמעבירות חלק מהעבודות) נוצרת יודאיקה מודרנית, מתוחכמת ועדינה. לא תמצאו כאן מגיני דוד אלא את האווירה שלהם, את הצל שלהם, את משמעות הנוכחות שלהם.

בעוד שרוב העבודות בתערוכה מפלרטטות בקלילות עם הקודש בעודן באות לדון בשאלות של חול, דווקא "פמוטים ירושלמיים", שמנסה לגעת בקודש, עושה זאת תוך התחככות בחול פשוטו כמשמעו. גיל שפי, גילי קוצ'יקה ורן אמיתי יצרו פמוטים שעשויים מטראצו, החומר שממנו מייצרים את המרצפות הפשוטות שנפוצות בכל הארץ וגם בירושלים. פמוטיים ארציים, מזמינים, כמעט חילוניים.

מחלקים את העוגה
תחושה דומה עולה גם מהרבה מהעבודות שמתעסקות בשאלת החלוקה, אחת התימות המרכזיות בתערוכה. "תוכנית החלוקה" של מיכל המר היא תבנית לעוגה בחושה (שבצרפתית קרויה "ארבעה רבעים" על שם ארבעת הרכיבים הבסיסיים להכנתה) שמחולקת לארבע, כשעל כל חלק מוטבע סימנה של דת אחרת. האם נצליח לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה? גם טליה וינר שואלת שאלה דומה ב"תרגילים בחילוק" – טבעות זהב שעליהן שרטוט שנראה כמפת ירושלים, שניתנות ללבישה רק כששתי ידיים מנסות לענוד אותן ובפעולה משותפת לחלק אותן לשתי טבעות נפרדות. יעל פרידמן ב"יהלום" מציעה גם היא טבעת, שבמקרה שלה עשויה ממגן דוד, צלב וחצי סהר עם כוכב – רק החיבורים העדינים בין הסמלים מחזיקים את הטבעת ביחד.

קרובות-רחוקות של העבודות בנוגע לחלוקה הן אלה שעוסקות בבנייה הבלתי פוסקת בירושלים. יש פער עצום בין "לשנה הבאה בירושלים הבנויה" לבין ירושלים הבנויה בפועל – כמעט כל בנייה בעיר היא מקור לכאב ראש מסוג זה או אחר. מה נהרס ומה נבנה הן מזמן שאלות פוליטיות (מקומיות ובינלאומיות), ותהליך המחיקה והבנייה האינסופי מעלה שאלות של מחיקה והסתרה: איזו היסטוריה נמחקת ואיזו נבנית? מי מחליט עליה? איזה בניין יצליח להישמר ולהשתמר לאורך מספיק שנים כדי להיהפך לחלק אמיתי מ"ירושלים הבנויה"? העבודות כאן נחלקות לאלו שעוסקות בחומר, בהן האבן הירושלמית מככבת כמלחיה ופלפליה וכאהיל למנורה, ולעבודות שעוסקות בקונספט הבניה עצמו. כאן בולטת "D36", עבודתה של אסנת ריצ'מן, שיצרה בולדוזרים קטנים מצופי זהב. הבולדוזרים הם גם הבניה וההרס המתמידים, גם כלי הטרור של השנים האחרונות, וגם האחראים העקיפים לפקק הבלתי נסבל שהוא חלק מהיום יום של העיר. כשהם מוקטנים ומוזהבים הופכים הבולדוזרים למשחק מנהלים כוחני ויוקרתי, לאנדרטה למחיקה ולשכחה, ולעבודה שמכאיבה בבטן.

 snt_rytsmn
בנייה והרס מתמיד. אסנת ריצ'מן

משחקי מנהלים מבריקים אחרים מגיעים מבית היוצר של בועז ומיי קאהן. בעבודה "מזכרת לירושלים" (להבדיל מהשם המתבקש "מזכרת מירושלים") הם יצרו מזכרות קטנות, סובינירים אלטרנטיביים בטעם מתוק-מריר. כדור השלג עשוי הזכוכית מציג בתוכו מוניומנט עכשווי וטעון – המבנה האיקוני של מתחם הולילנד שגם השלג העדין לא מצליח לעדן. במשחק אחר אפשר בלחיצת כפתור למוטט ולהקים את גשר המיתרים שבכניסה לעיר. גם גד אגמון ויהוידע בארי, ב"צעצוע לפיתוח מודעות היסטורית", מציעים אופציה משועשעת – אבני משחק בדמות המשוריינים השרופים שפרצו לירושלים. בעוד שהמשוריינים האמיתיים בכניסה לעיר עברו שדרוג ועיצוב מחדש, נצבעו והוצבו על בימה קטנה כשהם מוארים באור יקרות, אבני המשחק מציעות נוסטלגיה כפולה – גם לפריצה עצמה וגם למשוריינים כפי שהם זכורים לרבים, זרוקים בצד הדרך בצבע חלודה אדמדם.

בקטלוג התערוכה מדבר המאייר מישל קישקה על "עיצוב ירושלמי" ולעומתו "עיצוב תל אביבי" כעל מונחים שעלו בימי לימודיו בבצלאל. אבל למרות שמפתה לומר שההפרדה הזו בין סגנונות היא כיום מלאכותית, דוקא התערוכה "זמן 02" - שערבסקות וסלסולים רחוקים ממנה והיא כולה תחכום מודרני ופוסט מודרני - מזכירה שעדיין יש הבדל. מצפייה בה נדמה שארבעים וחמש דקות הנסיעה בכביש 1 אכן מפרידות לא רק בין הרים לשפלה אלא גם בין תחושות, סטייל והלכי רוח. כי המעצבים השונים, בלי קשר לשאלה מהיכן בארץ באו, נתנו לירושלים עצמה להיכנס להם לתוך החומר. הסמיכות הרגשית והרוחנית של העיר הזאת – עיר שהתערוכה מזכירה כי היא שייכת לכולם ולא שייכת לאף אחד – מפעפעת לתוך החומר שממנו מנסים לעצב את רוחה וצובעת אותו בצבע מיוחד וייחודי רק לה. זהב, נחושת ואור, וגם אבן, דם ופרחים. הכל ביחד, מנוער היטב.

לקטלוג התערוכה המלא –

 כתבה: ורדית גרוס
לתגובות:
editor@bac.org.il

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
תגיות: ורדית גרוס
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus