"היא לא ידעה לדבר בשלוש שפות"
"היא לא ידעה לדבר בשלוש שפות"
social
facebook whatsup email tweeter
עידן רינג //
23.4.13
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
על חיפוש שורשים ומסורת במבט אישי, מאת עידן רינג
כמו בכל חג או מועד, גם ביום המשפחה האחרון קיבלנו מטלה מהגננת של הבת שלנו, שהפעם השאירה אותנו במבוכה קלה. במסגרת חגיגות יום המשפחה ערכו בגן ארוחה משותפת וכל הורה התבקש להביא "מאכלי עדות" שנהוג לאכול אצלו בבית. במחשבה ראשונה שום "מאכל עדתי" לא קפץ לי ולבת הזוג שלי לראש. לאחר שחשבנו עוד קצת הבנו שביום-יום שלנו אין שום מסורת קולינרית שעברה אלינו מבית סבא או סבתא. כמובן שבילדותי אכלתי בחגים גפילטע פיש, מצה ברייט וקיגל, אבל לאחר מותה של סבתי לא נותר מזה כמעט כלום וגם זה היה פעם או פעמיים בשנה. מסורת היא לא רק אוכל כמובן, אך גם בתחומים אחרים מרבית צאצאי יהדות מזרח אירופה יתקשו למצוא היום אפילו את קצוות החוט אליהם אפשר להתחבר מחדש.
 
מסביבי אני רואה צעירים מזרחיים רבים חוגגים ומחיים את התרבות של אבות אבותיהם. זמן קצר לאחר ארועי יום המשפחה בגן נכחתי בערב השקת האתר החדש של קפה גיברלטר. עדי קיסר הצעירה ריגשה כשסיפרה כי "במבטא כבד אהבה אותי סבתא שלי ודיברה אלי דיבורים תימניים שאף פעם לא הבנתי, ובתור ילדה אני זוכרת איך פחדתי להישאר איתה לבד מחשש שלא אבין את הלשון בפיה". וכמו עדי קיסר יש רבים אחרים – מרוקאים, כורדים, עיראקים, פרסים – שחוזרים לשורשיהם ולעושר התרבותי של הקהילות היהודיות מהן צמחו משפחותיהם, במטרה להחזיר עטרה ליושנה ולהחיות את התרבות והזהות שדוכאה במשך עשורים רבים במדינה של "כל היהודים".
 
את סבתא שלי תמיד הבנתי, אבל זה בעיקר בגלל שהיא לא אמרה הרבה. אשה פשוטה היא היתה, אמא של אבא שלי, ותמיד אמרו עליה שהיא "לא יודעת לדבר שלוש שפות". צעירה פולנייה שברחה מאירופה לפני השואה והגיעה למונטבידאו באורוגוואי, שם התחתנה וילדה שלושה בנים ולא ממש הצליחה ללמוד ספרדית כמו שצריך כי תמיד היתה עקרת בית. היא בישלה מצוין אבל ילדיה ונכדיה לא השכילו לתעד את הידע הקולינארי העצום שלה ולהעביר אותו הלאה. כך גם מצאתי את עצמי בארוחת יום המשפחה של הבת שלי עם בטטות בתנור. לישראל עלתה עם ערבוב של אידיש וספרדית, ומעולם לא הצליחה ללמוד עברית כמו שצריך (עד סוף ימיה בלבלה בין זכר לנקבה). לא היתה לה זהות תרבותית ברורה כי כל חייה היתה בעצם בתנועה. אין לי מושג איזה שירים שרו לה בילדותה ואיזה סיפורים היא סיפרה לאבי. כשעלתה עם סבי הציוני לישראל שוב נכנסו למשבצת "המהגרים" והעבירו את שארית חייהם במאבק על פרנסה, על שפה, על זהות - מול התושבים הוותיקים ומול המהגרים המזרחיים השכנים.
 
ומה נשאר לי? אם ארצה לחזור אחורה ולחפש את עקבות הזהות והתרבות היהודית שלי, מה אמצא שם? בדומה לישראלים רבים שאבותיהם עשו עצירה של דור או שניים מחוץ לאירופה לפני שהגיעו לישראל, גם במשפחה המורחבת שלי אימצו בחום את התרבות והזהות של תחנת הביניים – במקרה שלנו אורוגוואי. באופן אירוני למדי הצורך שלנו במציאת שורשים תרבותיים כלשהם הפך אותנו כמעט לפטריוטים אורוגוואים, דווקא לאחר שהורינו הציונים נסעו חצי עולם בשביל לגדל אותנו כאן. כשאין לך מושג היכן וכיצד גדלו הסבים שלך אתה נאלץ להסתפק בהישגים של נבחרת הכדורגל של אורוגוואי במונדיאל.
 
המאבק על הזהות התרבותית מאז קום המדינה הוא ברובו דיכוי אשכנזי של התרבות המזרחית שהביאו איתם יהודי ערב. אך כמעט בלי ששמנו לב, האשכנזים שהובילו את הפרויקט הציוני מחקו בדרך גם את מה שנשאר מהמסורת האשכנזית של מזרח אירופה לאחר השואה. בראיון שהעניקה ל"הארץ" המשפטנית ד"ר יפעת ביטון היא אמרה כי בעבור האשכנזים "המוסיקה הקלאסית היא גם עניין של זהות – ולכן הם מרוויחים פעמיים: גם נהנים מהמוסיקה וגם מרגישים בבית". ספרו את זה לסבתא שלי, שכמו פולנים, רומנים ורוסים רבים אחרים לא שמעה על בטהובן או ברהאמס. האשכנזים היו בצד המנצח של המאבק התרבותי הישראלי, ואולי גם בגלל זה לא הרגישו צורך להיאבק על שימור זהותם התרבותית. אך בצד המפסיד נותרה גם התרבות האשכנזית, שרובה רחוקה מאוד מהתרבות האירופית הלבנה, שהפכה לבון טון של הפרויקט הציוני החדש. אלו הרגעים האחרונים בהם ניתן עוד להציל מסורת אשכנזית שכמעט נעלמה, רק לא ברור אם יש מי שיעשה זאת.

cafe-masoret-timeline4_0
מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus