8. עיוני הביאני למחוזות חדשים.
social
facebook whatsup email tweeter
22.8.09
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר

הכל התחיל לפני כשש שנים. בגיל עשרים וחמש בערך, כאשר הייתי כבר נשוי ואב לשלש בנות חמודות, החילותי לנטוש ולנתוץ ולהאביד ולהרוס לבנות ולנטוע, את השקפת עולמי על תמונת המציאות כולה. התחלתי לפשפש בכל נושא ולשאול את כל השאלות, דבר אסור ולא מתקבל כלל בקהילת מוצאי. שכן ככל שקהילה מחויבת יותר לאמונה ולמסורת - הנתפסות לרוב כמספקות תשובות נחרצות בכל נושא חשוב, היא מוותרת מראש על התמודדות רצינית פרטנית עם שאלות חובקות עולם. הקהילה החרדית חיה מפי מוריה באופן מוחלט ועל כן אין מקום לשאלות קשות מידי, העלולות להביא למסקנות מרחיקות לכת, מתוך חוסר הבנה ומשובת נעורים - כך על פי המורה החרדי.

בדיקותי ועיוני הביאוני למחוזות חדשים בתחומים מגוונים ואחד מהם הוא היחס למדינה, לעם הזה ולארץ הזו. מצאתי את עצמי אוהב את העם ואת הארץ כפי שהם, וכואב את חולשותינו. משכך, הציקתני רוחי ולא נחה דעתי מכך שלא מילאתי את חובתי לשרת את מולדתי ועמי, שירות צבאי. מצד שני, הצעד המתבקש ממסקנה זו, להתחייל, אינו קל ואינו פשוט, מכמה וכמה סיבות.

קודם כל, מצבי האישי כבעל משפחה, אינו דומה כלל למצבו של נער בן 18, שלפי מידותיו נתפר חוק הגיוס וכל הנוהל הצה"לי. לא קל להתנתק מהבית לכמה שבועות לפחות. שנית, עדיין אני קשור בטבורי לקהילת המוצא ולמשפחה הרחבה, הורים, אחים, סבים, שאין סיכוי שיקבלו בהבנה את צעדי. המחיר שהייתי צריך לשלם על הגיוס, לא נדרש ממתגייס נורמאלי. שלישית, הייתי בעל עמדת השפעה מסוימת בקהילה, השפעה לכיוון פתוח יותר, והיה חשוב לי לא לאבד את המעמד הזה. צעד כזה היה מחסל את העניין. בנוסף, גם עבורי החויה כולה זרה ומנוכרת. מעולם לא נפתחתי בפועל לעולם שמעבר לחומה ולא היה לי התחלה של מושג על החיים הממשיים ההם.

בשלב כלשהו, נכנסתי ללשכת הגיוס ושאלתי מה ייעשה בי אם אבטל את מעמדי כבן ישיבה. התשובה היתה שלא אגויס מיידית, אלא אכנס למאגר לשעת חירום. בפרוץ מלחמת לבנון השניה, שאלתי את עצמי, מהי שעת חירום אם לא זו? עליתי ירושלימה ללשכה וחתמתי על ביטול מעמד, מתוך מחשבה נאיבית משהו, הנטועה במציאות של ימי מלחמת השחרור, שאתבקש מיידית ללכת לסייע בחלוקת סנדוויצים במקלטים של ערי הצפון או משהו בסגנון. כנראה שהנהלים השתנו כבר מאז ענתה לי החיילת בלשכה מה שענתה, אולי חלק מחוק טל ותקנותיו שנקבעו והשתנו כמה פעמים באותן שנים, ונשלחתי לביתי להמתין לגיוס. קיבלתי צו&nbspל-15 באוקטובר 06, יום אחרי סוכות של שנת תשס"ז.

אשתי עמדת ללדת באותם שבועות את ילדנו השישי ולא יכולתי להעדר מהבית. משלא הצלחתי ליצור קשר טלפוני עם הלשכה ובאינטרנט לא יכולתי להתעדכן ולעדכן, מכיון שהקוד האישי היה מחוק מהצו, עליתי ירושלימה בערב חג הסוכות וביקשתי דחיה. מלבד הנסיבות שלא אפשרו, נרתעתי גם מהמערכת הלא מאוד ידידותית הזו. העובדה שאין דרך ליצור קשר קל יותר מנסיעה בינעירונית על כל דבר קטן, לא מוסיפה חשק להיכנס למערכת ביורוקרטית שכזו. בלבי גם נרתעתי מהפיכת התנדבותי לשירות פעיל ממש, בן 14 חדשים לפי אותו צו. לא ידעתי איך לבלוע את זה. השלב ההוא בסיפור, הסתיים בפטור שנשלח בדואר. למרות שלא ראיתי אותו, מכיון ששכן שמצא אותו ליד ביתן הדואר החזיר אותו בדואר חוזר, ניחשתי את תוכן המכתב.

עם חלוף הזמן, התרועעתי יותר ויותר עם אנשי הציונות הדתית. חגגתי אתם את חגי המדינה, לפי האופי הדתי שהם עיצבו. יצאתי לסיורי לימוד ביהודה ושומרון והרגשתי מאוד לאומי. במקביל התרופפה מחויבותי לקהילה החרדית וראיתי את עתידי האישי על הגדר המפרידה בין הציונות הדתית לחרדיות, ואולי אפילו עם נטיה לכיוון הראשונה. ניסיתי לגשש לגבי תפקיד רבני בקהילה לאומית ואז חזר ועלה עניין הגיוס. החלטתי סופית שכעת הבשילו התנאים והגיעה השעה.

מצד שני, עכשיו זה כבר היה נראה כמו גיוס לשם גיוס, ללא תועלת אמיתית. מה כבר אוכל לתרום לצבא? ישבתי עם ראש ישיבה חשוב בציונות הדתית, העומד בקשרים הדוקים עם צמרת הרבנות הצבאית, הן באופן אישי והן מתוקף היותו ראש ישיבת הסדר. הרב בא בדברים עם הגורמים היותר בכירים ברבנות הצבאית והם התוו איזושהי דרך אפשרית, בה אוכל לתרום מיכולותי לצה"ל. כמובן שאיש לא רמז על שיבוץ מוקדם. הכל הסתכם ברעיון תיאורטי, שנועד לאפשר לי להתגייס ובהמשך לנסות לקבל את אותו תפקיד. אנשי הרבנות העבירו את פנייתי הלאה וכך זומנתי ללשכת הגיוס לבירור. שם חתמתי על טופס התנדבות, המבטל את הפטור, עוד כמה שבועות של בירורים, ראיונות והמתנה, קיבלתי צו גיוס ל-7 בינואר, והנה אני כאן.

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus