51. מי כעמך ישראל. סיום
social
facebook whatsup email tweeter
26.6.10
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר

יום שלישי עלה, בוקר אחרון. המפקדים שידרו שנתכונן ליום ארוך, שלא נחשוב שבעוד שעה יוצאים. עם השכמה, קיבלנו תזכורת אחרונה מעזה. הכריזה קראה: צבע אדום בדיוק שתי דקות לפני זמן ההשכמה. רצנו למיגונית. החמאס רצו להיפרד מאתנו יפה, אולי לעזור לנו להחליט מה לבחור בבחירות לכנסת שיתקיימו בעוד שבוע בדיוק. הגיע מפקד למיגונית, וניסה להשליט סדר בשיטה הרגילה: "למה לא מסתדרים בחי"ת? אם אי אפשר ברחבה, בגלל האזעקה, אז מסתדרים כאן. בפעם הבאה שזה לא יקרה". צחקנו.

הלכנו להתפלל. בפעם האחרונה קראנו כאן את הפסוק לאסור מלכיהם בזיקים, מתוך פסוקי דזמרא. הפסוק הזה היה מודגש בהומור בכל בוקר, ביטוי על שהותנו בזיקים. אחרי התפילה הלכנו לחדר האוכל. לקחתי אתי גמרא מבית הכנסת, כדי לערוך סיום על מסכת הוריות. קרה לי דבר מעניין. קולי שנדם כבר כמעט לגמרי, עלה על תדר כלשהו, כמה מילים אחרי שהתחלתי לקרוא את דברי הגמרא. זה קרה לי בעבר, כאשר הייתי ניגש לקרוא בתורה בבית הכנסת, בעוד אפי סתום. עם תחילת הקריאה היו דרכי האוויר נפתחות. גם כשאני תוקע בשופר, בחזרות שאני עושה בבית ובתקיעות של חודש אלול, יש תקלות מידי פעם. כשמגיע ראש השנה, התדר חלק לגמרי, בזכות הציבור.

בשעות הבוקר עבדנו לסגור את הפלוגה, כמו שקראו לזה. עבדתי עם המפקד שלי, שכבר סידר את הסמליה לצורך תפקידו החדש, במחזור הקרוב המתגייס בעוד יומיים. שברתי אתו חלקית את הדיסטאנס, לקראת נחיתה באזרחות, בה שוב אהיה מבוגר ממנו בשתיים עשרה שנה.

מחיתי באוזניו בתוקף על שינוי התפקיד שלו: "פורמאלית זה קידום, אבל אין מי שיחליף אותך בתפקיד. עד שיש מישהו עם איכויות, מקדמים אותו כלפי מעלה ונמצאו הטירונים נפסדים". לא הייתי היחיד בדעה זו. חברים נוספים תמהו על ההחלטה ומחו עליה, באוזניו ובאוזני הקצינים. אלו מצדם טענו שאיכויות יכולות לבוא לידי ביטוי בכל תפקיד. כמובן שזה נכון, אבל יש מקומות שבהם זה משמעותי יותר.



עבדנו לצד המחלקה השניה, וזו היתה כמעט ההכרות הראשונה בינינו. לא יצא לנו בכלל לתפקד יחד. התיקים כבר עמדו בחוץ מוכנים והעבודה הלכה והתקדמה. לא נקבע סדר יום לעזיבה והכל התנהל כאילו יש עוד תכנית ארוכה. חשבתי שתהיה פרידה מסודרת, מהסגל ומהחברים. לשאלתי, המפקד אמר שעוד נשב יחד.

הוצעדנו לחדר האוכל בפעם האחרונה, בנהלים הרגילים כלפי חוץ. ביציאה נפרדתי ממשגיח הכשרות המסור, שסייע לנו לכל אורך הטירונות. אמרתי לו שאני מקווה שתרמנו להיערכות לקראת מחזורים נוספים של אוכלי גלאט. הוא ענה תשובה שקצת הפתיעה אותי: "היינו ערוכים עוד לפניכם. הימים הראשונים היו מבחן רצינות. אי אפשר לעשות את המאמץ הזה עבור כל מי שמבקש. מי שמתעקש ולא מוותר, מוכיח שזה מספיק חשוב לו, כדי שנצא מגדרנו".

 

התפללנו מנחה ונפרדנו מבית הכנסת. אספו אותנו, קבוצת התורתו, בכיתה הפלוגתית. הזמן נמשך סתם כך. הגיעה קצינת הקישור האחראית עלינו, מילאנו טפסים כלשהם והיא חילקה לנו צווים לקורס זיהוי חללים שיתקיים בקיץ. יצאנו לרחבה, נעמדנו בחי"ת רופפת, האחרונה, והסמל חילק פריטי לבוש לפי הזמנה, למזכרת. לפתע זה נגמר באחת. לחצנו ידיים זה לזה ולמפקדים ונפרדנו פרידה חפוזה בהתרגשות, מאחלים שעוד ניפגש.

לפני שבוע, כשנערכה הזמנת החולצות ויתר הפריטים, רבים לא טרחו להזמין. ממילא לא נלבש את זה. באזרחות יש לנו את המדים שלנו, הלבוש החרדי. הסמל לא הסתיר את אכזבתו. הוא ראה בזה חוסר עניין, זלזול. כעת, למראה פרטי הלבוש, הם הצטערו שלא הזמינו. מי שציירו את האפליקציה, היו מקבוצת הצעירים. התוצאה הוציאה אותנו מכלינו. הם ציירו חייל עבדקן, חובש מגבעת חרדית ונושא נשק, עם הכיתוב: שמור על השבת והשבת תשמור במקומך. זוהי אפוא החויה שהם לוקחים אתם, סמל לאחווה שגברה על הסקטוריאליות. מי כעמך ישראל, גוי אחד בארץ.

 

אסיים במשפט שאמרתי לחבר: "זו היתה חויה מאוד לא קלה, אבל לא הייתי מוותר עליה".



                                                           **********************

תודה לכם קוראי הנאמנים, נעמתם לי מאוד. תקוותי שיומן זה יביא תועלת, למתגייסים החרדים ההולכים ומתרבים לעת הזאת, למתעניין בהם בשביל הסקרנות וגם בשביל להבין אותם יותר לעומק, ואולי גם למישהו מצה"ל שימצא עניין בזוית ראייתי, כדי לקדם עוד את הגשר בין מערכות הצבא לבני ציבור שלא גדלו על אתוס צה"לי ונחשפים למערכת באחת בגיל ומצב משפחתי מתקדמים.

הרשיתי לעצמי גם לגלוש לסוגיות בעולמה של יהדות, מתוך תפיסתי. אקווה שגם בהן תהיה תועלת לקורא שמחוץ לבית המדרש ולקורא מתוך בית המדרש.


מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus