49. שבועה או הצהרה.

נקראנו ארבעה חיילים אל הסמל, כדי לבנות את התפאורה בכיתה הפלוגתית, שם יעביר המ"מ שיעור על השבועה. פרסנו יריעות ברזנט שחורות סביב, ועליהן תלינו דגלי ישראל. בקיר המרכזי הוצבה כרזה, ועליה כל מילות השבועה/הצהרה. מכאן ואילך הכל יתנהל בכפילות זו. הדתיים מצהירים ומי שאינם דתיים נשבעים. בכרזה הופיעה המילה לחוקתה. אמרתי לסמל שדומני שאין חוקה למדינה והנוסח הוא לחוקיה. הוא חשש לתקן.



אחרי ארוחת ערב התכנסו שם כולם, הכניסה היתה בחושך לאור פנסים בודדים שהטילו אור כבד ורציני. הדימוי שעלה לי בראש, היה של החרמות שהיו במקרים קיצוניים בקהילות ישראל, תוך כיבוי נרות שחורים להמחשת האימה. "שבועה...!" אכן אימה גדולה, אצלנו הדתיים עוד יותר, לכן אנחנו לא מעיזים להישבע.

הבוקר בסיום התפילה, מסרתי את שיעור ההלכה. דיברתי על עניין השבועה ופירטתי את צדדי הבעיה. כמובן שהמסקנה היתה זו המקובלת אצל כלל חיילי צה"ל הדתיים, שאין נשבעים אלא מצהירים. בבוקר עדיין לא ידעתי את נוסח השבועה המדויק, ודיברתי מתוך ידיעה כללית ששבועה היא דבר שאינו רצוי כלל, אפילו כאשר השבועה היא על אמת.

הערב בשיעור דיברנו קצת על הבעיה הזו. המ"מ ביקש שמישהו יקרא את הנוסח בקול רם, והחברים נידבו אותי למשימה למרות שגרוני ניחר היה. קיבלתי את המטלה, אך ביקשתי שיתאפשר לי לדלג על המילה נשבע, למרות שכרגע אינני נשבע אלא רק מקריא. רתיעה מעצם המילה שלא עלתה מעולם על דל שפתי, למעט בזמן עיסוק תלמודי בהלכות שבועות ונדרים. "תקרא מצהיר" אמר המ"מ. כך הלא אומרים הדתיים גם בטקס. מישהו מבינינו, החבר שאתו היו לי חילוקי דעות לרוב, ניסה להסביר את הבעייתיות וחילול השם שבשבועה. הוא ציפה לעזרה ממני, אך אני העדפתי לבדוק מקודם את השטח.

חייל שאינו מוכר כדתי, שאל את המ"מ אם הוא חייב להישבע. המ"מ הבהיר, שיש לחתור לשבועה, אלא אם כן אתה מנוע במובהק, מטעמי דת. שאלתי אותו שוב, אם חייל שאינו מתפלל רשאי להצטרף למצהירים. הוא שלל. עדיף אם כן, שמי שנשבע יבין פחות את משמעות העניין. כך הוא מקל מחומרת העניין, שכן הוא אינו מודע היטב לבעייתיות. הבעיה בשבועה גוברת עם הכוונה והמודעות לתוכן המילים. כמה שמעמיקים בזה יותר, גובר האיסור אם נשבעים לבסוף. הנוסח עצמו אינו חד משמעי וניתן להתחמק איכשהו מההבנה הקשה והמשמעותית של שבועה.

חומרת השבועה נובעת מיצירת המשוואה בין נושא השבועה למושא השבועה, כאשר ההנחה היא שהשבועה היא בשם ה, ועל פי ההלכה גם אם לא פורט מושא השבועה, זוהי הכוונה הסתמית. אם נשבעים בחיי אדם או בהן צדק (מה זה בכלל?) אזי למרות שאין זה רצוי, מהבחינה ההלכתית אין בכך חומרת שבועה גמורה. זאת במיוחד כאשר החיילים מתכוונים לקיים את מה שהם מתחייבים עליו, לשמור על בטחון המדינה ולציית לפקודות. אם לא נצליח להסביר את כל זה, יצא שכרנו בהפסדנו.



קיבלנו זמן לעלות על מדים ייצוגיים, אם א ואם ב, לפי מה שקיבלנו בבקו"ם. התכנסנו לשם הסבר על צורת הטקס ונערכה חזרה מהירה להדגמה. מפקד התחיל להצעיד אותנו באופן בו נצעד אל הרחבה. מקום הטקס הועתק מהרחבה הפלוגתית לרחבת הטקסים של הבסיס. תחושה מרוממת יותר. כמה חיילים נעדרו. הם שהו ברחבת הטקסים, כדי להכין את התפאורה.

חלה הפוגה בהכנות מחמת עיכוב בהכנת הרחבה. השעה התחילה להתאחר. ביקשתי מהמפקד לנצל את הזמן לתפילת ערבית. חששתי שהטקס יסתיים אחרי חצות הלילה, ונחמיץ את זמן קריאת שמע. הוא סירב, אך לקח אחריות על העניין. אחרי הפסקה נוספת, הגיעה הקריאה והתחלנו לצעוד, הפעם באמת.