3. מסדיר למילואים
social
facebook whatsup email tweeter
18.7.09
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר

הדרך לחדר אוכל של הבקו"ם, עברה אגב עוד כמה יישורי שורות ובזבוז זמן. כשעמדנו מול חדר האוכל, התחלנו לחשוב על מה ואיך אוכלים כאן. הקבוצה כבר נצבעה בצבע שחור למדי. רוב משמעותי של חרדים ודתיים מאוד. על אוכל בשרי קשה לחשוב ללא השגחה צמודה והשנה יש גם את נושא השמיטה, כל זמן שלא כלה היבול של שנה שעברה. רובנו לא אוכלים תוצרת של היתר מכירה, בעוד הכשרות הרגילה בצבא, כמו במדינה, מסתמכת על ההיתר.

להפתעתנו הנעימה, יצא משגיח כשרות מהמטבח ונטל את רשות הדיבור: "יש אצלי בשר גלאט, גשו אלי ולא לליין הרגיל. ירקות אלו יש בהם חשש היתר מכירה. באלו ואלו אין חשש". והוא פירט את כל השאלות וענה לאלו שהעלינו. נרגענו קצת.

שאלנו את החיילים האחראים, אולי מפקדים, לא אמרו לנו, מה לגבי נטילת ידיים. "טלו כאן בחוץ" הם החוו על הברזיה. "כן. אבל מתי ניכנס? לא נוכל לדבר עד שנאכל לחם". הם נכנסו והוציאו כמה לחמניות שנחלק בינינו. נחמדים.

סוף כל סוף נכנסנו. ישבנו יחד, בני המגזר לצד ישראלים אחרים. שוחחנו בדברי תורה, משהו על הפרשה, הלכות סעודה. נחמד. אפשר להרגיש כאן כמעט כמו בחדר אוכל של הישיבה. אחד החברים, כך התברר קודם, התגורר בפנימיה שבישיבה בבני ברק בחדר הסמוך לשלי. נזכרנו בשנים ההם. היו ימים. זימנו בעשרה ובירכנו ברכת המזון.

שבנו, בטורים כמובן, למבנה הקודם להמשך ההליך. קיבלנו סוף סוף את תעודת החוגר ומשם לאורך המסדרון לאיסוף ציוד. כאן כבר התרגשתי. בחלון אחד טופס, בחלון שני נעליים ובעוד חלון תיק עם מדים וכל הציוד. פנינו לתאי הלבשה לעלות על מדים. כמה הירואי.

אחרי קצת עזרה בהתמודדות עם החגורה הצבאית והנעליים עם צורת השריכה המקצועית, יצאתי מהצד השני והצטרפתי לחברים שהתיישבו בסככה. "בדממה" כך הורה החייל. למה? - חשבנו, הבנו מייד. תלוי מי עומד מולך. בטחונו העצמי עומד ביחס הפוך למידת השתלטנות שהוא יפגין ומידת האכיפה בה הוא יכפה את הוראותיו.

"החיילים שאני קוראת עכשיו, יעברו לקצה השני של הסככה". מה המכנה המשותף בינינו? הגיל והמעמד. מיד העמידו אותנו על הבדל נוסף. "לכולכם יש מדי ב, אלו הפשוטים יותר והייצוגיים פחות". לומר את האמת, התאכזבתי קלות. "תיכף נאסוף מכם את החוגרים ותקבלו תעודת חוגר מילואים". התברר שמפאת קוצר השירות שלנו - 44 יום בסך הכל, מעמדנו הוא מעמד אנשי מילואים לכל דבר, לעניין המשכורת למשל. נושא כבד ירד מראשי ולבי. נושא הרכב.

בימים האחרונים, התברר לי לפתע, שתשלומי בעל משפחה בשירות חובה דורשים תנאים דומים לשל הבטחת הכנסה של הביטוח הלאומי. החזקת רכב על שמי, למשל, שוללת זכאות. היות שאני מחזיק רכב משפחתי, הבנתי שאני עלול להפסיד את זכאותי לתשמ"ש. עשיתי מאמץ עליון להפטר מהרכב ביום האחרון וכמעט הצלחתי. פרסמתי אותו יומיים לפני הגיוס ובערב האחרון כבר היה לי קונה רציני. מה שחסר זה סיכום סופי על מחיר, אלף שקל לכאן או לכאן והעברת זכויות בדואר. השארתי בבית טופס ייפוי כוח לאשתי שתעביר את הזכויות. הצעד הזה לא נעשה בלב קל. תחבורה ציבורית לשמונת נפשות ביתי, אינה הרבה יותר זולה מהחזקת רכב והרבה פחות נעימה. אבל מה לא עושים בשביל פרנסה. כעת התברר שהכל היה מיותר. כאיש מילואים, זכאותי אינה סוציאלית, אלא כפיצוי על היעדרות מעבודה. גם אם אין לי תלוש, אני זכאי להחזר המקובל, ללא תלות בתנאים סוציאליים. הרכב לא יפריע. מזלי שעוד לא נעשה צעד בלתי הפיך. התקשרתי הביתה, מהסלולארי של החיילת ברוב טובה - שלי מופקד בתיק כזכור, והקפאנו את מכירת הרכב.

תפסנו פינה והתפללנו מנחה. תוך כדי כך הגיע יהודי מבוגר, בעל חזות רבנית, על מדים. הוא נראה כמו איזה רב צבאי שבא לעזור לנו. הוא הסביר קצת והתעניין, מילאנו טפסים וקיבלנו הסברים. נודענו שאנחנו מיועדים לבט"ר זיקים, מטר וחצי מעזה, כעת בשיא המבצע, עופרת יצוקה קוראים לו ועדיין לא ברור אם הוא יהפוך למלחמה. חשבנו שמישהו השתגע. כל הדרך לכאן התפללנו שזה לא יהיה בניצנים וידידי הכואב את סבלם של אנשי גוש קטיף כבר יעץ לי בהומור מקאברי, שאם תהיה אזעקת צבע אדום נרוץ לצינורות הבטון הפזורות באתר הקראוילות של המפונים בניצן, עונות שם לתואר מיגוניות. והנה תפילתנו נענתה - זה לא בניצנים... זה בזיקים. אמרתי לחברים שאולי זה עדיף, כי נראה לי שהחמאס יורה כעת יותר רחוק מאשר קרוב. באר שבע סופגת בימים אלו יותר מאשר שדרות. שאלנו אם זה מוחלט וסופי. הבנו מהר מאוד שאין עם מי לדבר. זה לא תלוי באף גורם שעומד מולנו כעת או שנעמוד מולו בכלל. זה מלמעלה - כמו שאומרים.

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus