אמנות החיים
תחנות בזמן
social
facebook whatsup email tweeter
דודו כהן //
28.4.13
תחנות בזמן
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר

אמנות החיים

אריאל הורוביץ מאמין שיש אמנים גדולים מהחיים ויש כאלה שהם מהחיים. הם יכולים לטפל בתינוקות, לעבוד בהייטק ולשיר על גיבורים אמיתיים. את עצמו הוא משייך לזן השני

סבתא לאה: טוב להיות נכד של קונדיטורית

הייתי הנכד היחיד של סבתא לאה, סבתי מצד אבי. המשפחה הגיעה מגרמניה, ולמעשה ברחה עם עליית היטלר. בארץ סבתא איבדה את בתה הבכורה, שיצאה לפעולה של האצ"ל בשנת 43', שתתה מים מבאר באחד הכפרים וחלתה בטיפוס. בצבא הבריטי לא הסכימו לתת לה את התרופה שהיתה אז רק ברשותם והניחו לה פשוט למות.

 

אני זוכר מסבתא בעיקר את הדאגה האינסופית כלפיי. כיוון שהייתי ילד רזה במיוחד, הדאגה התבטאה בעיקר בתחום האוכל, ופה הרווחתי עוגות שאתגעגע אליהן כל ימיי, כי סבתא שלי היתה קונדיטורית במקצועה, שהקימה והפעילה את גלידה חרמון - מוסד תל אביבי ידוע בשנות ה-40.

 

על השבתות שהעברתי בדירתה בתל אביב כתבתי את השיר "החדר של סבתא", שמופיע באלבומי השלישי: "הייתה פותחת תריס מתיישבת לעשן \ רק העשן נגע במקומות הפנימיים \ שנות השלושים באירופה \ כשכולם עוד היו בחיים...".

 

קורס טיס: משמעת זה טוב לאמנות

את תשעת החודשים הראשונים בצבא העברתי כפרח טיס. אני זוכר משם הוויה מאוד לא ישראלית, שדי הזכירה לי פנימייה בריטית. משהו בשיטתיות שם, בחתירה למצוינות ובתרבות של תדריך ותחקיר, שכל כך מפותחת בחיל האוויר, מצאה חן בעיניי מאוד ודיברה אל הצד הייקי שבי. מהר מאוד הבנתי שטייס אני לא אהיה, אבל את השיטתיות הזאת יישמתי 15 שנה אחר כך.

 

האלבום השני שלי "רנה" יצא בשנת 2001. בשיא האינתיפאדה השנייה, כשהפיגועים הקשים ביותר שידעה המדינה משתוללים ברחובות, והביקוש להופעות היה אפסי. דווקא אז היה לי להיט גדול ברדיו. אני וחברי הטוב, המפיק המוזיקלי עובד אפרת, נכנסנו לנוהל קרב: חילקנו את הארץ לאזורים. בכל איזור זיהינו את רכזי התרבות הדומיננטיים, ופעמיים בשבוע היינו נפגשים, יושבים שעות על הטלפון ולא מרפים עד שנסגרה הופעה. המשמעת הצבאית הזו השתלמה: סגרנו לנו ולשאר חברי ההרכב שניגנו איתנו באלבום הזה מאות הופעות בכל רחבי הארץ. " כשהדור שלנו מפנה למשל את הספריות של ההורים אחרי פטירתם - אנחנו כבר לא לוקחים את כל הספרים הביתה. הבתים של הדור שלנו שונים וכבר אין בהם ספריות ענק. אתה מוצא את עצמך עושה פעולה הפוכה מ"הוצאה לאור": אתה "מכניס לחושך": כל ספר שתכניס לארגז כבר לא ייצא משם, ואיתו עלול ללכת לאיבוד גם משהו מהעולם של ההורים שלך. לכן יש לך אחריות כלפי עצמך וכלפי הדור הבא, להחליט מה מכל זה חשוב, ומה אתה מנסה להעביר הלאה. זו האווירה שמתוכה נוצר 'הגיבורים שלי' "

 

בית הספר רימון: מי בכלל חשב קודם על מוזיקה כמקצוע?

אל בית הספר למוזיקה רימון הגעתי בהחלטה של רגע: עשיתי טיול של אחרי הצבא, מחוף לחוף בארצות הברית ובקנדה, ובקנדה הגעתי במקרה לפסטיבל ג'אז בעיר ונקובר. זה היה שבוע מופלא, גם בגלל העיר והאווירה וגם בגלל המוזיקה, ושם החלטתי שכשאחזור, אקדיש שנה ללימודים ברימון, כי אף פעם קודם לכן לא למדתי לנגן בצורה מסודרת. מבחינתי, זה היה ממש המשך של הטיול; בשום אופן לא חשבתי שמוזיקה תהיה בסופו של דבר המקצוע שלי.

 

ברימון התמקדתי בנגינה כי זה מה שרציתי לפתח, ובמקביל, לקחתי גם קורס הלחנת שירים של יהודה עדר, חצי בצחוק. הסטודנטים שהתרכזו בכתיבת שירים ולא בנגינה נראו לי "הג'ובניקים" של רימון, ובשירים הראשונים שכתבתי, בעצם ירדתי על כל העניין. "יאללה ביי", למשל, הוא שיר שכתבתי בקורס הזה, והוא בעצם קונטרה לשירי הפרידה העצובים ששאר הסטודנטים כתבו בשיא הרצינות לחברות שלהם. להפתעתי, גיליתי שזה הקורס שבו אני הכי מצטיין והתחלתי להתייחס לכל עניין כתיבת השירים ברצינות. למעשה, שם התאהבתי באמנות הזאת, שהיום היא המקצוע שלי.

 

הלידה של ניר: העגלה נוסעת, אין עצור

בני הבכור ניר נולד כשהייתי בן 26. באותה תקופה עדיין לא הוצאתי את התקליט הראשון, עדיין לא היה לי ממש מקצוע והלידה הכריחה אותי ללמוד מהר מקצוע; עברתי קורס תכנות - כדי להצליח לפרנס את המשפחה. זה הכניס אותי לעוד מעגל של חיים, שבסופו של דבר, התגלה כמצוין לכותב שירים. כמו שאני שמח שראיתי את הצבא מבפנים, ככה אני גם שמח שראיתי חברת סטראט-אפ מבפנים. בינתיים עזבתי את המחשבים, וכבר שנים שאני עובד רק כמוזיקאי - ואני עוד יותר שמח שהכניסה שלי לעולם הנרקיסיסטי של הופעות נעשתה כשכבר היתה לי משפחה שלא מאפשרת לך "לעוף על עצמך" יותר מדי.

 

עם כל האושר שהיה בבית כשניר נולד, אני זוכר שהייתי גם מוטרד בתקופה ההיא מהשאלה אם זה שאני אבא אומר שאני לא אמן טוטלי מספיק. היום אני מרגיש שבסופו של דבר, יש שני סוגים של אמנים: אמנים "גדולים מהחיים" ואמנים "מהחיים". אם אתה שייך, כמוני, לסוג השני, זה טוב מאוד שתסחוב איזו עגלה. ניר והאחים שלו, איה ואורי, הם מתנה גדולה שקיבלתי מאימא שלהם, לא רק כאבא אלא גם כאמן.

 

הפרידה מההורים: הגיבורים שלי

אמי נפטרה ב-2004, ואבי ב-2010. מות ההורים מטיל עליך את האחריות לקשר עם העבר.

כל האלבום האחרון, "הגיבורים שלי", הוא בעצם תוצאה של השינוי הזה. כשהדור שלנו מפנה למשל את הספריות של ההורים אחרי פטירתם - אנחנו כבר לא לוקחים את כל הספרים הביתה. הבתים של הדור שלנו שונים, וכבר אין בהם ספריות ענק. אתה מוצא את עצמך עושה פעולה הפוכה מ"הוצאה לאור": אתה "מכניס לחושך"; כל ספר שתכניס לארגז כבר לא ייצא משם, ואיתו עלול ללכת לאיבוד גם משהו מהעולם של ההורים שלך. לכן, יש לך אחריות כלפי עצמך וכלפי הדור הבא להחליט מה מכל זה חשוב, ומה אתה מנסה להעביר הלאה. זו האווירה שמתוכה נוצר "הגיבורים שלי". האלבום הוא בעצם מסע מוזיקלי שהתכלית שלו היא ניסיון לרוקן את הדירה, ובכל זאת להישאר עם עגלה מלאה.

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus