מיכה שטרית, צילום: דנה בר סימן טוב
ועכשיו, מה: 20 שנה ל"מסמרים ונוצות" של מיכה שטרית
social
facebook whatsup email tweeter
יקי הפשטיין //
3.4.19
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"שטרית בחר באופציה שהיום אולי נראית טריוויאלית, אבל אז הייתה לא פחות ממהפכנית: קיבוץ גלויות של ז'אנרים מוזיקליים, שעליהם הונחו טקסטים אישיים ובו בזמן חברתיים"
"כשעבר אל הגיטרה, נראה שטרית נינוח ומחויך הרבה יותר. היה ברור שהוא מעדיף בכל רגע נתון את האינטראקציה המוזיקלית מול הקהל על פני הישיבה והמענה על השאלות"
בערב שהוקדש לאלבום – אחד הראשונים במוזיקה העברית ששילב גיטרות, אלקטרוניקה וסאונד ערבי – נהנה מיכה שטרית לשיר, וקצת פחות לדבר. כשאתה שונא הגדרות ותבניות, אז ריאיונות אינם באים בקלות. אבל מצד שני, זברות יכולות לעוף

"מסמרים ונוצות", אלבום הסולו הראשון של מיכה שטרית שיצא אחרי שהחברים של נטאשה התפרקה, נע על פני מנעד רחב של סגנונות מוזיקליים. לא צריך להיות מומחה גדול במוזיקה כדי לזהות זאת. כמה שירים, ובהם שיר הנושא "טבריה" ו"'אל ניניו" ("יום טוב דגי דג, יום טוב זברה עפה"), הביאו לשולחן את הצד הרוקנרולי של שטרית. שירים אחרים, כמו "יונתן" ו"מילניום", פתחו צוהר לממד דיגיטלי יותר ביצירתו – נגיעות אלקטרוניות ולופים של סינתיסייזרים שאפשר היה לשמוע כבר כמה שנים קודם לכן ב"רדיו בלה בלה", אלבום האולפן האחרון של הנטאשות. לשני הז'אנרים האלה התווספו הסאונד והמקצב הערבי של "אינתי עומרי" – לימים אחד השירים הכי מזוהים עם האלבום. ובקיצור, ערב רב, בלתי-ניתן להגדרה ולסיווג. 

 

הדרך הזאת, הלא-ממופית, ששטרית בחר לצעוד בה בפתיחת קריירת הסולו שלו, מספרת לא רק את סיפורו של האלבום "מסמרים ונוצות", אלא גם את הסיפור של שטרית האדם: אדם שאינו אוהב שמנסים להכניס אותו למגירה ספציפית. את התזה הזאת חיזק הערב "סיפורים במונו" בבית אבי חי, שבו ביצע את שירי האלבום (בצד שירים נוספים) ושוחח עם יואב קוטנר על הבמה. אבל עוד לפני שמנתחים את ההתנהלות ואת האג'נדה של שטרית – כפי שהשתקפה באלבום הזה, ובכלל – הכרחי להבין את המרחב שבו הוא פעל בתקופה שבה "מסמרים" יצא.

 

 

זה היה בשנת 1999, שנתיים אחרי שהחברים של נטאשה התפרקו. המילניום, חילוף האֶלֶף שעמד בפתח, נטען במשמעויות רבות – מקצתן אפוקליפטיות, מקצתן תיאולוגיות. מומחים טכנולוגיים דיברו על אפוקליפסה דיגיטלית שזכתה לשם המפוצץ "באג 2000". התחזיות הזהירו מפני כאוס עולמי שייגרם בשל אי-יכולתן של מערכות ממוחשבות קריטיות לזהות את שינוי הספרות מ-99 ל-2000. בדיעבד, כידוע, התחזיות לא התממשו, וכדור הארץ, נכון למועד כתיבת הדברים, עדיין מסתובב.

 

במקום לתלות את הדי.ג'יי, הפכו אותו לאלוהים

 

הדבר הראשון ששטרית מצא לנכון לספר בערב על האלבום הזה הוא שלאווירה שנוצרה עקב הנבואות האלה הייתה השפעה על הדרך שבה ניגש לעשותו. חוסר הוודאות הקוסמי גם התלכד באופן מעניין עם התזוזות הטקטוניות שחווה ענף המוזיקה באותם ימים. עד לא מכבר שלטו בו גיטרות – בחצי הראשון של העשור, באדיבות סצנת הגראנג' של סיאטל, ובחציו השני, באדיבות סצנת הבריט-פופ של מנצ'סטר-לונדון. שתיהן יצרו סחף אדיר של להקות מסביב לגלובוס, לרבות ישראל, שחוותה את פריחת הרוקנרול הגדולה ביותר שלה בעשור הזה (איפה הילד, מוניקה סקס, מופע הארנבות של ד"ר קספר ועוד).

 

אבל כמו בכל מאניה, אחריה הגיעה הדיפרסיה, והרוקנרול ספג בסוף העשור מכה אנושה: בהדרגה חדרו אליו המחשבים והסאמפלים, עד שהומר כמעט לחלוטין באלקטרוניקה. בד בבד, עם התפשטות האינטרנט, נוצרו דרכים חדשות להאזין למוזיקה, ולא פחות חשוב, ליצור מוזיקה. הרכבים כבר לא נזקקו לאולפנים יקרים ולחברות תקליטים, אלא יכלו לעשות זאת לבד עם לפטופ, עם אוזניות ועם חיבור אינטרנט מתפקד. תעשיית המוזיקה היטלטלה. ירדה קרנן של אנשי הגיטרות והדיסטורשן, וההרכבים האלקטרוניים והדי.ג'ייז שגשגו. אין זה מקרה שאחד מהמנוני התקופה היה השיר God is a DJ של פיית'לס.

 

קריאה נוספת: גם ארקדי ביקר ב"סיפורים במונו"

 

התקופה הזאת, על השינויים שבישרה, תפסה את שטרית מבולבל, כפי שהעיד בפני קוטנר והקהל. האוהדים הוותיקים של הנטאשות ציפו שהוא ייסוג לקו הרוק הרך שהוביל בלהקה, ואולם, שטרית שינה כיוון. הוא בחר באופציה שהיום אולי נראית טריוויאלית, אבל אז הייתה לא פחות ממהפכנית: קיבוץ גלויות של ז'אנרים מוזיקליים, שעליהם הונחו טקסטים אישיים ובו בזמן חברתיים.

 

כיום אין כמעט אמן שאינו משלב כמה וכמה תחנות מוזיקליות ביצירה שלו, אך באותה תקופה זה היה חדשני. מעטים האמנים שערבבו בין ז'אנרים. במידה רבה, "מסמרים ונוצות" ניבא את מה ששנים אחר כך נפגוש אצל עמיר בניון ואצל דודו טסה. וזאת – יש לציין – לא מעט גם בהשפעת ברי סחרוף, מי שחודשים ספורים לפני כן תפר מהלך דומה משל עצמו, עם "נגיעות", וכעת הפיק, עיבד ואף הלחין כמה משירי האלבום של שטרית.

 

שונא הגדרות יחיה

 

הערב התנהל כך: שטרית ישב לשולחן קטן עם קוטנר, שם הם שוחחו, ומדי פעם בפעם עבר אל צדה השמאלי של הבמה וחבר לגיטריסט רון בונקר כדי לבצע את שירי האלבום. כל אימת ששטרית ישב בעמדת המרואיין, נעה רגלו השמאלית בחוסר מנוחה, והמבט שלו התמקד בעיקר בגיטרה. גם התשובות שנתן היו יחסית תכליתיות, ולרוב סירב לאשש תזות גדולות הנוגעות למוזיקה שלו.

 

 

שטרית וקוטנר(1)
שטרית וקוטנר. זה לא אישי (צילום: דנה בר סימן טוב)

 

 

 

כשנשאל על הדיכאון בחייו, הסביר שבסך הכול הוא אדם שמח שאוהב את החיים. כשקוטנר ניסה לחלוב ממנו מידע על המהפכנות בטקסטים כמו "אינתי עומרי" ("סוגרים את המפעל"), השיב שטרית שהוא רק תיאר מציאות ולא ניסה להגיד משהו מעבר לכך. כשקוטנר ניסה לאתגר אותו בכך שרק בקריירת הסולו הכניס את הסאונד המזרחי למוזיקה שלו, ציין שטרית שזה לא היה עניין גדול מבחינתו; הוא פשוט ניגן את מה שרצה לנגן באותו הרגע. גם השיר "טבריה", שקוטנר ניסה לייחס לו משמעויות חברתיות, בסך הכול נולד אחרי סוף שבוע של בילוי עם חברים בעיר. אכן, שונא הגדרות ותבניות, מה יש לומר.  

 

לעומת זאת, כשעבר אל הגיטרה, נראה שטרית נינוח ומחויך הרבה יותר. היה ברור שהוא מעדיף בכל רגע נתון את האינטראקציה המוזיקלית מול הקהל על פני הישיבה והמענה על השאלות. 

 

 

מובן שאין מדובר במשהו אישי נגד קוטנר. שטרית אמנם היה תכליתי, אך הוא היה אדיב, וניכר ששנות חברות רבות מאחוריהם. הם העלו כמה וכמה זיכרונות ישנים. דובר למשל על ערב להקות צעירות שקוטנר הנחה וששטרית הצעיר השתתף בו עם ארקדי דוכין, אירוע שהניח את היסודות להקמת החברים של נטאשה. הרגע היחיד שבו בכל זאת הורגש ששטרית נפתח בשבתו על כיסא המרואיין היה כשסיפר בהתרגשות את סיפור "שמחות קטנות", השיר שכתב לאלבום הבכורה של עמיר בניון.

 

הוא נולד כששטרית ישב וצפה ב"המעגל" של דן שילון. בתוכנית השתתפה דסי רבינוביץ', נערה בת 14 שסיפרה באופטימיות על מאבקה במחלת הסרטן. לאחר תקופת מה נפטרה. שטרית סיפר שאף על פי שלא הכיר אותה, החליט לכתוב בעטיפת האלבום הקדשה לעילוי נשמתה. לימים, גילתה משפחתה את המחווה דרך תוכנית בגלי צה"ל, שבה סופר הסיפור, ולאחר מכן התקיים מפגש מרגש בין אביה של דסי לשטרית, במשרדי חברת ההפקות שלו בתל אביב.

 

מכאן אפשר לדמיין את ההתרגשות שאחזה בשטרית, בקוטנר, וגם כמעט בכל מי שישב באולם, יש להניח, כשהתברר שההורים של דסי נמצאים במקום. הביצוע של שטרית לשיר היה מרגש, ומשם הוא המשיך בטבעיות לשיר מרגש נוסף, "לפעמים", וסיפר בחיוך איך נכנס אליו פעם אמרגן למשרד ואמר שיש לו 200 דולר לשלם לאמן שיכתוב לו שיר בשביל ילד בן 16 ששמו רון שובל. כך נולד השיר המרגש הזה שכתב שטרית והלחין ארקדי דוכין, שנהפך ללהיט אשר לימים גם אריק איינשטיין ביצע.

 

וכמה מילים אחרונות על רון בונקר , שאי-אפשר לסכם את הערב בלי להתייחס אליו. הגיטרה שלו לא רק ליוותה את שטרית בערב הזה, אלא הסיעה אותו בממד הזמן. בונקר ייצר דרך הנגינה שלו הרכב שלם, והנוכחות של הייתה משמעותית כל כך, עד שבשלב השאלות מהקהל, הרגיש השואל הראשון צורך להודות לו, עוד לפני שפנה לשטרית. נדמה שבונקר פיצח בכישרון רב באמצעות הגיטרה שלו את השירים ואת ההפקה המוזיקלית המקורית שלהם, שיועדה בכלל ללהקה שלמה. אין זה מקרי אפוא שעל הקרקע הזאת, שרון בונקר עיבד בשביל שיטרית, הוא הרגיש נינוח יותר מבכל מקום אחר באולם.

 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus