צילום: דנה בר סימן טוב
סיפורים במונו: הפמיניזם של מרגלית צנעני הקדים את זמנו
social
facebook whatsup email tweeter
יקי הפשטיין //
12.6.19
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
הייחודיות של צנעני באה לידי ביטוי גם בעמדת המרואיינת. עוד לפני שהסתיימה הצגתה והצגת האלבום "מנטה", שלשמו נתכנסנו, נטלה צנעני את המיקרופון וקטעה את קוטנר בסדרת שאלות משלה
קל מאוד לפרש את דקות הפתיחה הללו ברוח הדימוי הרווח של צנעני - שבוודאי תרם לו החיקוי שלה ב"ארץ נהדרת" בביצוע מריאנו אידלמן - של אדם מעט אגרסיבי, אפילו וולגרי
למרות הקונספט האינטימי של הערב והאכסניה המעונבת משהו, מרגלית צנעני הבהירה כבר מהרגע הראשון שהיא הולכת לטרוף את המגרש. ככה זה כשאת בביזנס של לעשות מהפכות

כל האמנים שהתארחו עד כה בסדרה "סיפורים במונו" – הופעה המשולבת בשיחת אחד-על-אחד עם יואב קוטנר – התאימו את עצמם מבחינה מוזיקלית לקונספט האינטימי. מיכה שטרית, יוני רכטר ודני רובס - אצל כולם ניכר היטב השוני בין המעטפת שבחרו לתת לשיריהם על הבמה בבית אבי חי ובין הביצועים שלהם בהופעות "סטנדרטיות". הדבר הראשון שהובהר בערב שבו התארחה מרגלית צנעני היה שהחוקים השתנו.  

 

מקום ההופעה, הפעם בחצר הפתוחה של בית אבי חי, בשונה מהאולם הסגור שבו הופיעו האמנים האחרים, רק העצים את השוני. זה לא היה עניין ארכיטקטוני ותו לא. האופן שבו הפעילה את הקהל, כבר מהשיר הראשון, "ריח מנטה" (אפילו שהוא איטי למדי), הסגיר את הכוונות בנוגע לערב כולו.

 

בעולם הספורט מרבים להשתמש השדרנים והפרשנים במשפט "עלה לטרוף את המגרש" כדי לתאר שחקן בהופעה אמביציוזית במיוחד; שחקן שהגיח מחדר ההלבשה בסערה ולא נח לרגע עד שהשיג את הניצחון המיוחל. המהדרין יוסיפו: "הוא נראה כאילו יצא מלוע של תותח". האנלוגיה לצנעני מתבקשת: היא מסתערת על הבמות כאותו כדורגלן אמביציוזי, ונדמה שעל הבמה בבית אבי חי במיוחד. גם בשיחה עם קוטנר היא לא מסתירה את העובדה שהיא באה לתת לקהל בדיוק את מה שהוא מצפה ממנה: מסיבה בהילוך חמישי. מבחינתה, זה יכול להתרחש בהופעה במועדון ביהוד או במקום מכופתר כמו החצר של בית אבי חי, גם אם זה לא מתאים במאת האחוזים ל"קונספציה".

 

הייחודיות של צנעני באה לידי ביטוי גם בעמדת המרואיינת. עוד לפני שהסתיימה הצגתה והצגת האלבום "מנטה", שלשמו נתכנסנו, נטלה צנעני את המיקרופון לידיה וקטעה את קוטנר בסדרת שאלות משלה. כשקוטנר התלוצץ על כך שהיא לוקחת לו את התפקיד, צנעני לא התבלבלה לרגע. היא הבהירה לו, חצי בהומור, אבל גם חצי לא, שיתחיל להתרגל לזה שהיא בעצם בעלת הבית הערב. את הקהל לא צריך היה לשכנע. החיוך שנמרח על פני מרבית הנוכחים, בתוספת מחיאות הכפיים הסוערות למהלך, העידו שצנעני נמצאת במשחק בית ושהקהל שמח לראות אותה, ובכן, טורפת את המגרש.

 

אופרת הרוק "החומה"

 

קל מאוד לפרש את דקות הפתיחה הללו ברוח הדימוי הרווח של צנעני - שבוודאי תרם לו לא מעט החיקוי שלה ב"ארץ נהדרת" בביצוע מריאנו אידלמן - של אדם מעט אגרסיבי, אפילו וולגרי; בפועל, הערב בבית אבי חי ממחיש עד כמה הדימוי הזה הוא לא-הוגן.

 

 

דנה בר סימן טוב
צנעני עם קוטנר. טיול על חומות האליטיזם (צילום: דנה בר סימן טוב) 

 

 

המוזיקה הים תיכונית, על שלל גווניה, נטועה כיום עמוק למדי במיינסטרים הישראלי. עברו כבר כמעט שני עשורים מאז שהחל תהליך הריפוי של אחד הפצעים הגדולים בתולדות התרבות השראלית – ההדרה של אמנים מזרחים ושל מוזיקה ים תיכונית ממדורת השבט הישראלית. אביהו מדינה, אבנר גדסי, זוהר ארגוב, ישי לוי, דקלון ועוד שורה של מוזיקאים מיתולוגיים ראו וכאבו את הדיסוננס שבין ההצלחה שלהם בשטח ובין מיעוט ההשמעות ברדיו הממסדי וההתייחסות הפחותה באמצעי התקשורת. כשבוחנים את פועלה של צנעני ואת האופן שבו בנתה את עצמה, אי-אפשר להתעלם מההקשר הזה, קל וחומר לאור העובדה שנאלצה לנהל בד בבד מלחמה נוספת, כאישה בתוך עולם גברי מובהק.

 

אם כן, בזמן שמרגלית צנעני, הילדה בת ה-16 משכונה בנתניה, עשתה את צעדיה הראשונים במוזיקה הישראלית, היא הייתה צריכה לטפס מעל שלל חומות מבוצרות היטב של אליטיזם ושל דעות קדומות, עד שקשה לדמיין כיצד ניתן לפרוץ אותן בלי חספוס ורוח לחימה. לימים התכנסו תכונות אלה תחת הכותרת "וולגריוּת" כאמור, שלא בצדק. 

 

קריאה נוספת: עשרה דברים שלא ידעתם על מרגלית צנעני

 

חיבורים חוצי מחנות

 

צנעני סיפרה לקוטנר איך נולדה לתוך תערובת של מסורת וליברליות תרבותית. בבית שמעו פיוטים ומוזיקה תימנית מסורתית, בצד אריתה פרנקלין ומוזיקת גוספל ניו יורקית. ועם זאת, גם כששרה דברים ברוח ההשפעות האלה, מיד תייגו את המוזיקה שלה כ"מוזיקה מזרחית".

 

האלבום "מנטה", כפי שמשתקף מהערב הזה, היה נקודת מפנה חשובה במלחמה הזאת שניהלה צנעני על ההערכה שהגיעה לה בדין – בוודאי כשמדובר בזמרת עם יכולות ווקאליות כמו שלה. אחרי שלושה אלבומי אולפן, השתתפות במחזמר "שיער", חברוּת בלהקת "שוקולדה" ולא מעט הופעות בחתונות ובאירועים, החליטה צנעני להביא ל"מנטה" צדדים שעד אז לא ציפו ממנה להביא. "ולא רק בשביל עצמי", הסבירה לקוטנר, אלא גם למען שאר האמנים שהעולמות המוזיקליים שהביאו איתם מהבית לא קיבלו הכרה ברדיו הישראלי. האסטרטגיה הייתה פשוטה אך ערמומית: אלבום ורסטילי שישלב סול ורית'ם אנד בלוז עם מזרחיוּת יעזור אולי לעורר תחושת החמצה בקרב מקבלי ההחלטות על שנים של פסילה אוטומטית של חומרים ראויים.

 

דווקא הקולגות מעולם הרוק והפופ, סיפרה צנעני, ידעו להעריך את מה שהיא וחבריה לסצינה הים תיכונית הביאו איתם. החתירה לשיתופי פעולה הייתה דו-כיוונית, ואחד מאותם אמנים שיזמו שיתוף פעולה היה הסקסופוניסט והמלחין ירוסלב יעקובוביץ', שהרים טלפון לזמרת הצעירה והציע להפיק לה את האלבום, אף על פי שעל פניו הגיעו מעולמות שונים לחלוטין.

 

עוד שיתוף פעולה מפתיע באלבום היה זה עם אלונה טוראל ז"ל, נגנית הפסנתר באלבום. במופע הקדישה צנעני לטוראל המנוחה, שמתה במאי השנה, ביצוע מרגש לשיר "כל כך מוכר", שליוותה הקלידנית בהקלטות "מנטה", אי-שם ב-1988. ולבסוף, היה גם החיבור עם רחל רחל שפירא, שניכר בצנעני שממנו היא מתרגשת עד היום יותר מכולם. שפירא כתבה לה לא מעט טקסטים, כולל טקסטים לאלבום הזה, וגם נהפכה לחברה.

 

השיר "עוד יהיה לי" – מילים של שפירא, לחן של יעקובוביץ' – זכה לביצוע נפלא שהרים את כל הקהל על הרגליים. הוא אף נטען במשמעות לא פחות ממהפכנית אחרי שצנעני סיפרה את הסיפור שעומד מאחורי הטקסט. שפירא הצליחה לראות בצנעני את מה שרבים בחברה הישראלית החמיצו: אישה אמיצה, לוחמת פמיניסטית, שהקדימה את זמנה ולא פחדה מעולם להרים את הראש אל מול כל הקשיים שצצו מולה. בעזרת התכונות האלה צנעני מפלסת, עד היום, את הדרך קדימה. וזה כל כך נחמד.

 

אולי יעניין אותך גם דיוויד ברוזה - האישה שאיתי (83') -ברוזה_אילן-בשור_צילום_עודד-קליין_עיצוב_סטודיו-03 האירוע התקיים ביום שני,
21:00 / 19.8.19
דיוויד ברוזה - האישה שאיתי (83')

 

מקומה של צנעני כבר מובטח למדי בפנתיאון המוזיקה הישראלית. שירים שלה, כמו "נערי שובה אלי", כבר מזמן נטועים עמוק בזיכרון הקולקטיבי, ובניגוד ללא מעט אמנים שמתקשים לבוא לידי ביטוי מול הדור הצעיר, היא ממשיכה לשמור על רעננות ועל רלוונטיות. לא במקרה פנו יוצרים צעירים דווקא אליה עם שירים כמו "פה זה לא אירופה" ו"עץ ירוק מפלסטיק", שביצעה לבקשת הקהל גם בערב הזה. מה שנותר הוא לחרות בזיכרון הקולקטיבי שלנו גם את התרומה החשובה שלה למהפכה התרבותית ולדלתות שנפתחו, לא מעצמן, אלא בזכותה.

 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus