תן לאבא נשיקה
לשונות
social
facebook whatsup email tweeter
עינת יקיר //
5.6.11
לשונות
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר

תן לאבא נשיקה

האהבות של כפי שהיא נכתבת בשירה של יצחק לאור רואה את הילד חי, וגדל: העולל הופך נער הופך גבר. במובן מסוים – כדי לראות את הילד, כדי לפנות אליו ככזה, על האב להביא אותו אל נקודת ההוויה שלו – אל הגבר שהוא. עינת יקיר - רשימה ראשונה על שפת אב

15.12.96

 

הרצון
לראות
לובש
גוף
עולל:
אראה
בחיות
הנער
בהיות
הנער
גבר.
הרצון
לאהבה
לובש
תשוקה:
ילדי
הקט
תן
לי
נשיקה

 

בספרו "כאין" (1999, הקיבוץ המאוחד) קורא יצחק לאור לחטיבה שירית אחת "כרֶחֶם אב", ובמעשה הזה, במחי לשון, מכנס אל המבט שלנו סך רגשות שלא נתפשים בחשיבה האוטומטית עם הזכרי. האב הוא האחרוּת של הרחם – הוא מה שממלא אותה, אבל הוא לא יכול להיות היא. והנה – הוא היא. הכיס הזה, שתכולתו נקבית ובלתי נגישה, לא כל שכן מדוברת, נשפך החוצה בידיו של גבר, אב, והוא אב, בין השאר, כי הוא מביט בבנו.

lshvnvt_ymvd_bny

אין מדובר בדריסת רגל, אלא בהוויה החווה עצמה כרחם. ובכל זאת בוחר לאור את כ"ף הדימוי – כמרחק קיים הנשמר כל הזמן, אבל דווקא המרחק הזה מאפשר להתבונן פנימה, אל הכיס המלא, שלכאורה לרגל-זכר אין בו דריסה, משום שהוא חיצוני לו תמיד. יש כאן הזדמנות, חשופה, לראות את האבהות בתוך זה. מה מקיים אותה, בין השאר? הדמיון. "הרצון לראות" פוגש דווקא את מה שלא נראה. לא ילד אוחז כוס, מפיל תפוח, בבחינת הוויה שקורית, גם לא תרגום-תיווך שלה, אלא הרבה הרחק משם, הרבה מעבר. האהבות של לאור רואה את הילד חי, וגדל: העולל הופך נער הופך גבר. במובן מסוים – כדי לראות את הילד, כדי לפנות אליו ככזה, על האב להביא אותו אל נקודת ההוויה שלו – אל הגבר שהוא.

 

דווקא אז, כשהדמיון מפליג עד שם, קושר לו נרטיב של גדילה, יש אפשרות לראות אותו כפי שהוא: ילד קט. פתאום, דווקא כתולדה של הטווח הגנאולוגי המדומיין הזה, מעולל לגבר, נולד הרגע המדויק שכולו תשוקה. האהבה הפרוצה לכל עבר, שאין לה התחלה ואין לה סוף – הופכת לתביעה גשמית-חושית שנעוצה ברגע הזה שבין אב לילד. אבל יותר מכך – דווקא ברגע הזה שהאב רואה את בנו כגבר – כמוהו – הוא הופך עצמו לילד, הוא מבקש דבר שילדים מבקשים – תביעה בסיסית לאהבה: נשיקה. וכך, דווקא כשפנה אליו בשמו, כילד קט, מתהפכות היוצרות, בד בבד עם התמונה הברורה עולה תמונה הפוכה: אנו רואים באב ילד קט המבקש אהבה בצורתה הפשוטה, ובילד מעין גבר, הרוכן אל אביו בנשיקה. שוב הראי עולה – אבל הפעם הוא הפוך: הגבוה נמוך והנמוך גבוה, הצעיר מבוגר והמבוגר צעיר. הרצון לראות הוא תולדה של שתי התנועות הללו: זו של האב המביט בבנו, וזו של הבן המביט באב מביט בבנו. האהבות של לאור כרוכה בשיבה של האב אל ילדותו שלו.

 

הנקודה הזו של חילופי המבט, של אי היכולת להביט בבן מבלי להכיל מנגד את תמונת המראה ההפוכה של הבן המביט באב היא מעשה מכריע אצל לאור. עוצמת האהבה הבלתי נגמרת יכולה להיות מוכלת רק כאשר היריעה הזו נפרשת לגמרי. אלא שכנגד העולל בשיר הזה מעמיד לאור גם את הרגע ההפוך, ובו הילד הוא בוגר שהדובר פונה אליו ברגע סופי:

 

אפיטף

בני,
בני יוסף
מי ייתן לי
כאן
איתך
על פני
האדמה
שנים
שבזבזתי
בלעדיך
כאן
על פני
האדמה

 

כוחה של התפילה הזו מצוי באי-מיצויה, משום שהיא נאמרת כאמור כאפיטף, כמילים הנחרטות על מצבת קבר. התפילה הזו נאמרת לאחר שחלפו כל השנים על פני האדמה. כך, היא הופכת בו ברגע לקינה. מנגד, כתמונת תשליל, ניתן לשמוע במובלע את קינת דוד על בנו אבשלום (בְּנִי אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי אַבְשָׁלוֹם, מִי-יִתֵּן מוּתִי אֲנִי תַחְתֶּיךָ, אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי. – שמואל ב י"ט א) ואולי במובלע אף יותר את שירה של יונה וולך "אבשלום" (אני מוכרחה פעם נוספת / להיזכר בבני אבשלום / ששערותיו נתפסו ברחמי / ולא יצא לי לגמור את אבשלום בני [...]) ומעניינת במובן הזה הרחם אצל וולך לעומת זה של לאור, כרחם אב. האב אבל על עצמו אבל על בנו אבל עליו. לא ניתן לנתק את השיר מתמונת הבן העומד על הקבר וקורא את המילים הללו על גבי המצבה. האבהות שמציב לאור לא רק שהיא מוקמת ומתעוררת בשיא עוצמתה נוכח המראה המדומיינת של ההיפוך – היא גם אבל מתמיד, מתמשך, של קץ המוכל על שניהם, ועל המערכת הזו, כל הזמן. במובן מסוים, השיר הזה, בעקיפין, הוא גם מענה לאחד משירי המחאה המפורסמים של חנוך לוין, שנכתבו בהקשר פוליטי מובהק ב-1970, במסגרת הסאטירה "מלכת האמבטיה".

 

אבי היקר, כשתעמוד על קברי
זקן ועייף ומאודערירי,
ותראה איך טומנים את גופי בעפר
ואתה עומד מעלי, אבי,

אל תעמודאז גאה כל-כך,
ואל תזקוף את ראשך, אבי,
נשארנו עכשיו בשר מול בשר
וזהוהזמן לבכות, אבי.

אז תן לעיניך לבכות על עיני,
ואל תחריש למעןכבודי,
דבר-מה שהיה חשוב מכבוד
מוטל עכשיו לרגליך, אבי,

ואל תאמרשהקרבת קורבן,
כי מי שהקריב הייתי אני,
ואל תדבר עוד מלים גבוהות
כי אניכבר מאוד נמוך, אבי.

אבי היקר, כשתעמוד על קברי
זקן ועייף ומאודערירי,
ותראה איך טומנים את גופי בעפר -
בקש אז ממני סליחה, אבי.

 

במובן מסוים, מציב כאן לאור את תשובת האב לבן שעיצב לוין. גם קינת דוד על אבשלום היא קינה של אשמה פוליטית. גם את האפיטף של לאור לא ניתן להפריד את מייסורים אלה. החיים שחי האב על פני האדמה הם בזבוז, בין השאר, מפני שהוא לא השכיל להכשיר אותה לבנו – הוא נחל כישלון, החורג מהגבולות הנפשיים-אינפנטיליים אל אלה הפוליטיים, אם עובר שם בכלל קו ברור. התשוקה קשורה גם ברגש החמצה מתמיד של הורות ושל הבנה שבאה תמיד עכשיו, אבל גם, בד בבד – תמיד מאוחר מדי.

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus