מאדום לשחור
לשונות
social
facebook whatsup email tweeter
עינת יקיר //
20.12.10
לשונות
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר

מאדום לשחור

אי אפשר לעבור בשושן מבלי להידקר בו חיים. מה שידע אוסקר ויילד אצל הזמיר והשושנה, יודעים גם נסים אלוני, וטשרניחובסקי וזלדה. ואלה רק שלושה. עינת יקיר על כמה רגעים על השושן הלירי

טל מהר גלעד אביא לך, אחותי כלה.
זהב אופיר אני אמצא לך, אחותי כלה.
בשיערך אני אקלע שושן שחור כלה.
בשיערך אני אקלע שושן שחור כלה.

את פנינת הים אדוג לך, אחותי כלה.
ובגדי מלכות אתפור לך, אחותי כלה.
בשיערך אני אקלע שושן שחור כלה.
בשיערך אני אקלע שושן שחור כלה.

אל גני תבואי חרש חרש,
אל גני באין רואים.
שחורים כל שושניי, כמו לחם אביונים,
כמו שיר האהבה.
שחורים כל שושניי, כמו לחם אביונים,
כמו שיר האהבה.

נסים אלוני, מתוך: "שיר כלולות"

 

בסוף כל הבטחות-הזהב היפות ביותר, הנכספות ביותר שאפשר להעלות על הדעת, פורח שושן שחור.
בסוף הטל, והפנינה והזהב ובגדי המלכות נקלע שושן שחור בשיער האהובה, ודווקא הוא, מכל אלה –מעין חותם-כלולות. מסע הכיבוש של האהובה הוא מסע שכולו העתרה ושפע ונתינת הטוב, אבל רגע המגע, רגע חתימת ידו של האוהב באהובה הוא רגע כפול: הוא ממשיך לשמר את האצילות הנשגבת של מעשה האהבה – קליעת שושן בשיערה, ובד בבד – השושן הזה הוא שחור, ועל השחור נופל עיקר משקל הכובד. החתימה היא גם חתימת-מוות, מות-נשיקה, מגע, שעם כל האצולה שבו, משחיר את הכלה, הופך אותה מנצחית לבת תמותה.

lshvnvt_shvshn

גם בעברית, השושן/שושנה, כשם ספרותי, הוא הפרח הרומנטי-טראגי הנקשר ברגע הנצחי-סופי של האדם, כשהביטוי המובהק ביותר לכך הוא אהבתו, קרי היפתחותו אל האחר. השושן הוא ההיפתחות הזאת, הגובה מחיר עמוק של חיים. "לפי חוק", על השושן להיקרא "ורד", אבל המטען התרבותי-לשוני שצבר השושן ברבות התקופות לא מאפשר כבר החלפה. אי אפשר לעבור בשושן מבלי להידקר בו חיים. מה שידע אוסקר ויילד אצל הזמיר והשושנה, יודעים גם נסים אלוני, וטשרניחובסקי וזלדה. ואלה רק שלושה.

 

שושנת פלאים ברוכת אל
פורחת לאיש ואיש.
יש כל שנות חייו דורש לה
יש מוצא אותה חיש.
ובדרכי חיים נתע בם
עד אם יומנו רד,

כל פרח נפגוש נשאלה:
"האת שושנתי? את?"
ויש ערב חורף-נוגה בא
ואבלו שדמות בר,
תתבונן, תבחין דרכך –
שושנתך נקטפה כבר.

 

שאול טשרניחובסקי, מתוך: "שושנת פלאים"

 

נסים אלוני אבֵל על מגע ידו המשחיר. שאול טשרניחובסקי אבֵל על אי-המגע. השושנה שלו הופכת לכמיהה בלתי מושגת ומתמדת, לתשוקה המאוכלת כבר למן ההתחלה. בדומה לאלוני, יש בפתיחת השיר מעין הבטחת-אושר שוות-כל, ברכת אל שורה ממעל כמו שכינה. אלא שלא אצל הדובר. הברכה הופכת קללה. מושא ההתבוננות הוא גם זה המאכל את העין המשתוקקת: טוב לו לו כבר נרו בו, /  וכנפל ירד בור: / הן דומה הוא לעיוור זה, / שחשך בעדו אור./ אומר הדובר על מי שלא זכה שתהיה לו שושנה, שהחמיץ אותה. המשחק בין השושנה כגורם מאיר לבין היעדרה כגורם מחשיך שב ומתכתב עם שירו של אלוני. בשיערך אני אקלע כוכב רחוק וקר, אומר הדובר של אלוני בהמשך שירו. והקשר בין כוכב – אור בחשיכה, לבין השושן השחור, כאור בחשיכה, הוא מעניין במיוחד כאשר שבים ונזכרים באגדת הזמיר והשושנה של ויילד, שבה הזמיר מכלה את חייו מתוך שירתו כשגופו נעוץ בשושנה, ומת לפנות בוקר, כשעולה האור. כל המעשה שמור ללילה – והמחיר ליום. ואם לא די בכך – הוא צובע את השושנה בדמו, מלבן לאדום, וכמטאפורה – מאדום לשחור.

 

תשוקה נצבעת בחשכה

 

השושן הוא שם קוד למלנכוליה ולדיכאון, ולדיכאון הזה שותפים גם אלה הפועלים בו, שמגע ידם הוא לחם אביונים, וגם אלה שידם אינה משגת לפעול, לגעת, ורואים את דרכם החסרה מנגד. האפלה הפנימית, הצובעת את השושן אצל אלוני, היא זו אשר גורמת לטשרניחובסקי לומר "טוב לו לו כבה נרו בו". התשוקה המחוללת נצבעת אצל שניהם בחשיכה.

 

האם געגועיי בראו
שושנה שחורה שנתת לי
בחלום
או געגועייך חדרו בדמות פרח
מן העולם הכמוס
אל חלומי

ומדוע ביקשתי ממך
פתאום עגילים
דבר שלא עשיתי מעולם
כאשר היית בארץ החיים.

 

זלדה, שושנה שחורה

 

אלא שיותר מתשוקה ארוטית – זו תשוקה אל האחר, שהיא חסרה תמיד. ומה שמחולל אותה – אותו שושן/שושנה. השושן הוא לא רק שם קוד לדיכאון, אלא גם שם של זיקה, הרגע שבו יש ביציר הטבע הזה לברוא אפשרות של דיבור בין שניים, פגישה, מכתב פתוח-סגור, חי-מת. אין דבר בעולם שיכול להמחיש את השבירות הקיומית יותר מפרח, ואל השבירות הזו נדרשים כולם כדי לחצות איזה גבול.

 

הדובר של אלוני חוצה אותו בפגימה, בהטלת מום, טשרניחובסקי עומד מנגד, כמי שרואה את הארץ ולא יבוא בה, וכאשר אצל זלדה מתממשת סופסוף הפגישה ממש, כאשר נאמרים בה דברים של ממש, שביקשו תמיד להיאמר, אנו עדים לשבירה של שני תחומים לפחות: חלימה-יקיצה, חיים-מוות.

 

השושן גובה מחיר. אי אפשר לעבור בו מבלי להידקר-חיים. זהו מבט רומנטי-טראגי הממשיך מסורת תרבותית ארוכה שאי אפשר לעצור אותה, אפשר רק להמשיך את התנועה, להתאבל, ולהוליד מתוך זה שירת זמיר עצובה-עצובה.

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus