האותיות העומדות ברקיע
לשונות
social
facebook whatsup email tweeter
עינת יקיר //
21.5.13
לשונות
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר

האותיות העומדות ברקיע

המשוררת ענת שרון-בלייס מרגישה את הדיבור כאילו היה איבר בגוף, ואת הלשון כחוצצת בינה ובין העולם

השתדלות

יֶשְׁנָם הַיָּמִים שֶׁבָּהֶם אֲנִי מַפְסִיקָה

לְחַפֵּשׂ סִימָנִים.

אֲנִי חֲדֵלָה מֵעֲבוֹדַת הַשִּׁירָה

וְנוֹתֶנֶת לַדְּבָרִים לְהִתְרַחֵשׁ

כְּמוֹת שֶׁהֵם, פָּשׁוּט.

 

פּוֹשֶׁטֶת אֶת הַשָּׂפָה הַשְּׁחֹרָה

וּבָאָה אֵלֶיךָ

בְּלִי חַלּוֹנוֹת, רַק עִם הַנּוֹף.

 

שורש וחול

בשנה הראשונה ללימודי הרדיו פתאום העברית היתה בקול רם, הפציעה דרך תיבת התהודה ונבחנה בזכוכית מגדלת. לראשונה מיששתי את המילים, ולא כדימוי, אלא ממש נגעתי בסרט ההקלטה המגנטי שעליו נצרבו הקולות (עדיין לא היו אז תוכנות מחשב). חתכתי, ערכתי ולשתי את המילים, והלשון היתה בידיי כגוש חמר. הלשון נהפכה לחושנית, נוטפת ריחות ואפשרויות. אז גם הבנתי עד כמה הגירת ההורים טבולה בשפת האם שלי. חזרתי אל המילון אחרי שנים שלא נגעתי בו וכתבתי על כך, על המרחק בין המילון שלהם ושלי בשני הספרים: "את המילים שחסרו להם מצאתי מאוחר יותר בשירה".

 

בשנים האחרונות הגילויים הלשוניים כרוכים גם בדיבור של בני, יהונתן. השיבושים הלשוניים שהוא עושה תוך כדי רכישת השפה הם לי שורות שיר. אני מלמדת את עצמי לתת להן מרחב מחיה, להקשיב לאותיות הנעתקות ממקומן, ולא לתקן מיד. ויש גם גילוי לשוני חיוני וקבוע – לפתוח את ספר התנ"ך, לרפרף על הפסוקים, לשמוע את המוזיקה שלהם, אין לזה סוף.

nt_shrvn_-blyys_tsylvm_-mvty_qyqyvn_0
ענת שרון-בייליס. השיר צריך להתחשב בלבן של הדף (צילום: מוטי קיקיון)

 

השפה העברית חיונית לי. לפני כעשור הצטרפתי לבית המדרש "קולות". אין כתיבה בעברית בלי לדעת את השכבות שלה, את הדורות שלה, בלי יכולת להכניס את היד לאדמה המרובדת הזאת ולפזר את החול שלה בתוך שורותיי. אבל כדברי רחל – אני נזהרת ממליצות ומנסה לכתוב דברים גדולים או קשים בשפה רכה; שפה שאין בה גסות והתלהמות, אלא בקשה לקשב אחר. השפה שלי גם מבקשת להיות קרובה ללשון הדיבור ולנסוק ממנה אל שפה פיוטית. חשוב לי להותיר את היכולת לגעת במילה, שתהיה קרובה. אני שמחה לגלות שאני יוצרת חיבורים סמויים בין שירים שנכתבים במרחקי זמן עצומים זה מזה, כאילו יש איזה שורש שמחזיק את הדברים מתחת לפני הקרקע.

 

חצץ ורקיע

העולם נברא במילה, בדיבור, ולכן היחס שלי לשפה כומס בתוכו התפעמות ויראה. הבעש"ט אמר כי האותיות הבוראות ניצבות ועומדות לעולם בתוך הרקיע. מכאן נגזרת פרשנות ולפיה, הדיבור שלנו ממשיך את מעשה הבריאה האלוהי. לכן, כשאני כותבת, אני מקיימת עם המילים יחסי קרבה וריחוק – הם, השירים, נהיים לחשודים מידיים, ואני ממש כופה על טיוטת השיר גלות ממושכת לפני שאני שבה אליו, לקרוא אותו מחדש, לשמוע אותו בקול ולמחוק, עד שנגלה לעיניי הצלם המדויק שלו. זאת מלאכת יד שיש בה קושי המתערסל בשמחה. בתהליך הזה חשוב לי שיהיה אוויר, שהשיר לא יתרחש כמבול של שורות, שייתן מקום, שיתחשב בלבן של הדף. אבל יש גם תחושה הפוכה, שהלשון חוצצת ביני ובין העולם, ואני חשה בגוף את החצץ הזה, המתפזר ומרחיק את הדברים עד אילמות.

 

עוד חול

תָּאֵר לְךָ, אֲנַחְנוּ בְּסַךְ הַכֹּל אַרְמוֹנוֹת שֶׁל חוֹל

וּבְכָל זֹאת אֲנִי עוֹטֶפֶת אֶת חַדְרְךָ בְּאֵדִים

לְעֵת עֶרֶב,

לְהָקֵל אֶת מְצוּקַת הַנְּשִׁימָה,

וּלְעֵת בֹּקֶר,

מוֹדָה אֲנִי לְפָנֶיךָ, שֶׁהֶחֱזַרְתָּ נִשְׁמָתוֹ בְּחֶמְלָה

וְעָשִׂיתָ שְׂפָתֵנוּ רַכָּה.

 

תהום ובאר

מאחר שאני מבלה את רוב שעות היום ברדיו עם יוצרים ועם אנשי מקצוע מצד אחד ועם תלמידים מן הצד שני, אני מרגישה דרוכה לגבי הדיבור, כאילו היה איבר בגוף, ואני חשה כאדם על נדנדה – למעלה למטה, בין מרחב של דיבור רהוט ומלא השראה ובין מרחב של דיבור חסר. זה לא פשוט לעבור בין המרחבים, זה נותן עוצמות, וזה גם מחליש, אבל זהו התהליך שאני עוברת עם התלמידים שלי. הדיבור הוא הפנים שלנו, תווים המתגשמים בדמיונם של המאזינים, ואני מנסה, כמורה, להעביר אליהם את החיוניות הזאת. בתוך התהליך הזה חשוב לי שאוזנם ואוזניי תהיינה כרויות לעוולות המסתתרות בשפה, למיסוך שהיא יוצרת, שנדע להרחיב את האפשרויות שלה, שחלקן כלואות בדקדוק גברי.

 

כאן משתלב המקום שלי כאישה כותבת/מלמדת – אני חשה חובה לגלות אומץ כאשר אני כותבת למשל את אימת האימהות בצד היופי והשמחה, ואני מחויבת להציץ לתהום "המהבהבת בין כיסוי לכיסוי", כפי שכתב ביאליק במסתו הקסומה "גילוי וכיסוי בלשון". וכמי שקוראת ללא הרף ומקליטה אנשים כותבים, יש ואני מושכת חוטים מן המילים שלהם אליי. בסופו של דבר זה בלתי נמנע. אני אוהבת למצוא את הקריאות של היוצרים השונים בתוך השורות שלהם, ואני שמחה שמגלים את הקריאות שלי. זה יותר אינטימי מ"השפעה" וזה נותן לשיר עומק, כמו היה באר מים חיים. אבל אני נזהרת מאופנות, וזה משיב אותי לראשית דבריי, לכך שאני חושדת בשירים שלי ובודקת שוב ושוב מה בדיוק כתבתי. " אני חשה חובה לגלות אומץ כאשר אני כותבת למשל את אימת האימהות בצד היופי והשמחה, ואני מחויבת להציץ לתהום "המהבהבת בין כיסוי לכיסוי", כפי שכתב ביאליק "  יש כותבים שנוהים אחר נושא שיש לו רייטינג, בעיקר בכל הקשור לשירה "פוליטית" (אם כי כל שיר הוא פוליטי), ואז יש נושא חם, אבל מסביבו אין. צריך כוחות נפש לסרב לזה, לשמור על האותיות שלי בתוך הרקיע ולכתוב שיר שיש בו התנגדות, גם ברמיזה.

 

חורבות ואוויר

יש לי כעס על האלימות ששוטפת את הדיבור הישראלי ועל המילים הנושרות ממנו לבלי שוב. על אנשים שבזים לספר, שבזים לקריאה. "זמן הוא כסף" וקריאה היא בגדר בזבוז זמן, שלא לדבר על קריאת שירה – מעשה הדורש מאמץ מחשבתי ושהות. זה שובר את לבי וזה קושר אותי למילה שחסרה לי בשפה – "שהות". אנשים אומרים "אין לי זמן", הם לא משתמשים במילה "שהות". אני מזכירה את המילה הזאת בשיר על הוריי, שעוסק בהגירה הכפולה, הפיזית והנפשית, שהיא גם ההגירה אל העברית על חשבון שפת האם שלהם. חשתי את אובדן המולדת והשפה כאובדן שהות. ככלל, אנו חיים במקום ובחברה שבה אנשים איבדו את השהות, ומכאן את השיח פנים אל פנים, פה אל פה, השיח שמאפשר להרגיש ולהכיר את הגר החי בקרבך. אני גם אוהבת את הצליל הטמון במילה "שהות" – את תנועת האוויר בין שני העיצורים. לכן, אני גם מתרוצצת בין משוררים כדי להקליט אותם ולשמור את הקולות, את העברית שלהם. איש לא מינה אותי לכך, אבל מגיל צעיר זה עמוד התיכון שלי, התשוקה הזאת לשמור את לשון השירה כנגד החורבות שמתרחשות בתוכנו כחברה וכאנשים המדברים וכותבים "על שפת הזריחות והשקיעות", כמו שכתבה זלדה.

 

נוף

                                                                בעקבות זלדה

מִמַּעֲרָב, "הַכַּרְמֶל הָאִי-נִרְאֶה" שֶׁלָּהּ

שָׂרוּעַ בְּתוֹךְ צֵל, מִמִּזְרָח,

צִפֳּרֵי מַתֶּכֶת מַמְרִיאוֹת,

מַרְעִידוֹת אֶת הַשֶּׁקֶט

וְהַנֶּפֶשׁ צוֹנַחַת.

קְרִישֵׁי דָּם צוֹמְחִים בַּשָּׂדוֹת הַסְּמוּכִים לִבְסִיס חֵיל הָאֲוִיר,

אֲנִי פּוֹנָה אֶל הָהָר הַדּוֹמֵם

וּמַקְשִׁיבָה לַמְּנוֹעִים הַבּוֹעֲרִים.

 

צְבָעָיו שֶׁל הַכַּרְמֶל מַאֲפִילִים

"מְחָטָיו, אִצְטְרֻבָּלָיו, פְּרָחָיו וַעֲנָנָיו"

 

עמק יזרעאל 2008

 

* ענת שרון-בלייס. משוררת ועורכת, מגישה את תוכנית הספרות "מילים שמנסות לגעת" ברשת א' בקול ישראל; הקימה את תחנת הרדיו האקדמית קול יזרעאל ומנהלת אותה; ספרה הראשון "האדמה היא מרחק" (הקיבוץ המאוחד 2004) זכה בפרס אקו"ם ובפרס ברנשטיין. באחרונה ראה אור ספרה השני "צדו של המרחק" (הוצאת קשב לשירה).

 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus