צילום - דנה בר סימן טוב
"בתוך כל ספר מגולמת פרטיטורה של דיאלוג"
social
facebook whatsup email tweeter
איה אליה //
31.8.21
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"בלהה בן אליהו: הקורונה איימה לפצל את הרצף שבין הכתיבה או הקריאה ובין השיחה. לכן, הזכות לא לפצל לאחות את הרצף בין הקריאה ובין השיחה, דווקא בימי הקורונה, זו זכות גדולה"
"נורית זרחי: לצערי להיות בן אדם יוצר זה תמיד מעמיד אותך במצב של חיפוש אחר אהבה. זאת לא פוזיציה טובה להיות בה. כשנותנים לך את זה שחור על גבי לבן, פתאום יש רגע שבו החיפוש נפגש עם משאת הנפש שלו. מובן שזה עובר מייד, אבל לרגע אחד, באותו הרגע עצמו, זה מושלם"
"השיחה היא הוויה שגלומה בה אפשרות של אושר על מגע אמיתי בין אדם לאדם", אומרת בלהה בן אליהו עם עליית הסדרה "חיים על המדף". את האפשרות הזאת היא חולקת עם הסופרת והמשוררת נורית זרחי במפגש שפתח את השנה החדשה

"דלתות קשורות בהוויה של נורית זרחי כיוצרת. הן שזורות לאורך כל יצירתה. אפשר לומר שנורית היא מומחית לענייני דלתות", אומרת בלהה בן אליהו, "לכן ידעתי שאותה אני מבקשת לזמן לכבוד ראש השנה". במהלך חגי תשרי הקרובים יעלו בזה אחר זה לאתר בית אבי חי שיחות שקיימה בן אליהו עם כותבים וכותבות. לכל חג הוקדש מפגש. לקראת יום הכיפורים תשוחח בן אליהו עם הסופרת זוכת פרס ספיר מיכל בן נפתלי. לרגל סוכות, עם העיתונאי רינו צרור. את שמחת תורה תציין בשיחה עם מבקר הספרות והחוקר ד"ר עמרי הרצוג. המפגש עם נורית זרחי הוא הראשון שבהם. "רציתי לחוש את הסיפור המיוחד של הימים האלה דרכה, ימים שבהם, בצמידות כה גדולה, סיום משיק להתחלה חדשה", אומרת בן אליהו.

 

כששנה אחת מסתיימת בד בבד עם כניסתה של שנה חדשה

 

"לא תמיד אנחנו חווים התחלה בצמוד לסיום. סיום שמופיע במנותק מההתחלה יש בו, לא פעם, כאב. ראש השנה הוא הזדמנות מבורכת לחוש באותו הרגע את השלמתו של דבר שנסגר ואת הפתיחה של דבר חדש שמתחיל. נורית זרחי נולדה בתשרי, ובתשרי הקרוב תציין יום הולדת 80. השיחה איתה שופעת רעננות. אף ששוחחנו על זקנה ועל האופן שבו הזקנה פועלת על הגוף, כל העת התקיים מתח חיוני בין המשך של החיים ובין המעיין הממשיך לנבוע. לא זאת בלבד שנורית כתבה יותר מ-150 ספרים בחייה, היא גם ממשיכה לכתוב ולפרסם במרץ בשנים האחרונות".

 

יותר מ-150 ספרים הם אתגר של אחסון. לא את כל ספריה של נורית זרחי אפשר יהיה למצוא בדירתה שבגבעתיים. "יש קצת", מתוודה זרחי, "ספרים רבים אזלו מן המדפים. אנשים באים ומבקשים ממני כי אי-אפשר להשיג אותם לרכישה. קורה גם שאומרים לי שמישהו בסין רוצה להדפיס את הספר, ואני שולחת, ובדרך כלל לא יוצא מזה שום דבר".

 

וכמו שלא לכול אפשר למצוא מקום בבית, לא את הכול אפשר לזכור. סיפור יפה על נורית זרחי מסתובב בשנים האחרונות בין אנשי הספרות. לפי הסיפור, בערב ספרותי כלשהו תיארה זרחי שיר של משוררת. היא הפליגה בדיבור, עד שמי מהנוכחות זיהתה במה הדברים אמורים ואמרה בקול רם: "נורית, זה שיר שלך".  

 

 

 

לפני קצת פחות משנה קיבלה זרחי את פרס ישראל לספרות. קצת קודם לכן, בפרויקט בעריכת מדור הספרות של "שבעה לילות" שבו בחר כל אחד מכתבי המדור מי מבין אנשי הספרות החיים צריך לקבל את הפרס, אני הצבעתי לזרחי. כתבתי כי הספרות של זרחי אינה נמצאת בשירותו של איש. אין זאת ספרות של נשים, זו אינה ספרות עדתית או ספרות היסטורית, אלא ספרות של ספרות. "כשפרס ממלכתי כל כך כמו פרס ישראל מגיע לסופרת כמו נורית זרחי, יותר משזרחי זוכה, זוכה הממלכתיות", אומרת בן אליהו.

 

ומה זרחי חושבת? "לצערי להיות בן אדם יוצר זה תמיד מעמיד אותך במצב של חיפוש אחר אהבה. זאת לא פוזיציה טובה להיות בה. היא לא נעימה. כשנותנים לך את זה שחור על גבי לבן, פתאום יש רגע שבו החיפוש נפגש עם משאת הנפש שלו. מובן שזה עובר מייד, אבל לרגע אחד, באותו הרגע עצמו, זה מושלם".

 

אחרי מספר תלת-ספרתי של ספרים, אחרי פרס ישראל, אפשר להרגיש את התשוקה לכתוב עוד?

"אני לא יודעת אם יש לי תשוקה, אבל אני כותבת. אנשים אוהבים לחיות; גם זקנים. הם אולי תופסים מקום שהצעירים חושבים שלא מגיע להם או שהם מצופפים מדי את העולם הצפוף ממילא. זה נכון; גם הזקנים מרגישים את ההרגשה הזאת. אבל פרט לזה, הם רוצים לחיות. יש בהם את כוחות החיים, והם מחפשים את מקור הנעורים. ואיפה הוא נמצא? בתוך עצמם".

 

אולי אותו גרעין מוצפן שממנו נובעים החיים נבט גם בסיפור החדש של זרחי. "נורית נהגה בנדיבות גדולה והעניקה לי ולבית אבי חי את כתב היד של ספרה הבא, 'זרע שעועית'", מספרת בן אליהו, "זהו אוסף סיפורים שהיא מכנה "סיפורים וסיפור", שמערבלים בין יסודות אוטוביוגרפים להגות, הומור וסוציולוגיה. בסיפור שנתן לספר את כותרתו מסופר על כך שבתה הנביטה זרע שעועית בגן הילדים, ומישהו רמס אותו. הסיפור מעוגן ברגע בילדות, אבל יש בו גם ממד סמלי. זרע השעועית הוא הרעיון הכללי של גרעין שמצוי בילדות ומכיל את כל המטען הגנטי. דרך זרע השעועית היא חוזרת לתשתית, לתחילתו העירומה של הסיפור. אין זו הפעם הראשונה שזרחי עושה שימוש בזרע כדבר שגלום בו הפוטנציאל של המסתורי. בספר אחר שלה, 'בדידות או' (2019, אפיק), נורית כותבת שזרעים הם נביאים, מנבאי עתידות. היא מדברת על היכולת של זרע שנטמן באדמה להגשים מעל פני האדמה את הפוטנציאל שטמון בו. זו אותה התחלפות של סוף בהתחלה. בחלק מהשיחה דיברנו על מושג הסדק. מצד אחד, תוכן השבירה שיש בו, ומן הצד האחר, האפשרות".

 

הרעיון של כתיבה מתוך השבר, ובייחוד השבר של הילדות, הוא רעיון מוכר שיש לו מסורת. את מדברת על משהו אחר. מבלי לדחות את הרעיון שמכאובי הילדות הם חומרי הגלם של הכתיבה, את מציעה את הרעיון שהכתיבה מציגה את מכאוב הילדות בצד ההזדמנות, שני דברים שאולי אנחנו רגילים לתפוס כהפכים.

 

"אף שהביוגרפיה של נורית מאפשרת לה להצטרף למסורת ענפה של משוררים בעלי ילדות כאובה, כמו ביאליק, שב'שירתי' שואל 'התדע מאין נחלתי אֶ־שִׁירי?' ומשיב כי "מן הצרצר, משורר הדלות". נורית חורגת מן הציפייה לשירת הדלות של הילדות. מקורות הנביעה שלה בלתי-נגמרים. הרעננות המאפיינת אותה קשורה ביכולת הזאת שלה לבטל בידול בין סדק לפתח, בין התחלה לסיום, בין כאב להזדמנות, בין מסתורין למציאות. בסיפור שלה 'זהרורים', שכותרתו מעלה על הדעת גם את אותם יצורי אור, הצפרירים של ביאליק, היא מספרת כי בילדותה קראה ספר שנקרא 'זהרורי חמה': לאור הזהרורים הראשונים מוצאים אח ואחות קטנים את דרכם הביתה. את הזהרורים האלה היא מחפשת כל החיים. אצל ביאליק הצפרירים, שירת הזוהר, הם נחלתו של הילד, אבל רק הוא מתחיל להיפרד מהילדות, והזהרורים נעשים לחמה מעיקה. הזהרורים של נורית מצויים בחוויית הקריאה. הקריאה היא תשתית לא רק של האדם היוצר, אלא של כל ביוגרפיה של כל אדם. הם תמיד מהבהבים אחרי האותיות, בין מילים. החשיבות של הוויית המסתורין היא התקווה שלה שילדים היום, בכל מדיה שתהיה, ימשיכו לראות את הזהרורים, לתפוס אותם כדי להגיע הביתה".

 

דפיקות על הדלת

 

לסדרת המפגשים שלה העניקה בן אליהו את הכותרת "חיים על המדף". כבר שנים שהיא משוחחת עם כותבים מסוגים שונים ברדיו ובמוסדות תרבות. את התקווה שהיא מזהה ביצירותיה של נורית זרחי - היכולת של קריאה להעשיר בזוהר את חיי היומיום - היא מתמירה לתורה שבעל-פה, לדו־שיח. "כל החיים אני מדברת. זה מה שאני עושה. מה שמעניין מאוד בדיבור הוא שאני מדברת, וזה נעלם. זה חסר עדות; לא משאיר עקבות. מבחינתי השיחה היא הוויה שגלומה בה אפשרות של אושר על מגע אמיתי בין אדם לאדם. הספרים הם מחוללי שיחה. וכשהשיחה בוקעת מתוך הקריאה, קורה דבר מעניין. הן קריאה והן כתיבה יכולות להיות חוויה אוטרקית מאוד, סגורה, מבודלת. כותב יושב בחדר משלו וכותב, וקורא יושב בחדר משלו וקורא, אבל בעצם יסוד כל אחת מהחוויות האלה הוא בשיחה. בתוך כל ספר מגולמת פרטיטורה של דיאלוג. אם לא מתקיימת שיחה, אפילו שהקריאה מתקיימת, אותה פרטיטורה שהספר אוצר נותרת בלתי־מנוגנת. שיחה שמתחוללת מתוך קריאה היא ביטוי לכך שמילים שחותרות למפגש מצליחות; שהמתח בין הכיסוף למגע ובין המילים שמופיעות יכול להיות למגע. הקורונה איימה לפצל את הרצף שבין הכתיבה או הקריאה ובין השיחה. לכן, הזכות לא לפצל, דווקא בימי הקורונה, לאחות את הרצף בין הקריאה ובין השיחה, זו זכות גדולה. ב"חיים על המדף" אני נציגת הקריאה, נציגת הקוראים, פוגשת את הכותבים. אבל לכל אחד ואחד שיהיו איתנו במפגש הזה יש חלק בשיחה הזאת; הם מנגנים איתנו בתזמורת את הפרטיטורה שנורית כתבה לתוך הספרים".

 

ואולם, גם במקרה הזה דברים שרואים משם לא רואים מכאן. כשאני שואלת את נורית זרחי מה עושה שיחה על ספרים, היא מחזירה שאלה (ומייד עונה): "השאלה היא מה יש לשוחח? בדרך כלל אין מה", היא אומרת, "ספר מתעד רגע שמתקיים בתהליך הכתיבה; זמן שנמצא בתוך הספר, שחולף איתו, שאין לחזור אליו, כי ספר סוגר את הערוץ של עצמו. כשמדברים על ספרים, בדרך כלל פותחים ערוץ נוסף. בואי נניח שאדם עושה כמיטב יכולתו, והמרב של דיבור על ספר תמיד יהיה יד שנייה. 

 

אולי יעניין אותך גם בלהה בן-אליהו בשיחה לראש השנה עם הסופרת והמשוררת נורית זרחי -לאתר האירוע התקיים ביום חמישי,
20:00 / 2.9.21
בלהה בן-אליהו בשיחה לראש השנה עם הסופרת והמשוררת נורית זרחי

 

"הספרים עונים על מצבי רוח שונים, נכתבו במצבי נפש שונים, והם עונים על משאלות שונות או על צרכים שונים, על תשוקות שונות. אנשים הם מורכבים. גם אנשים שכותבים ספרים הם מורכבים, אז הם רוצים לפתוח כל מיני דלתות. השירה היא ניסיון לדעת מניין בא הצליל, קול שעובר אלינו מבעד לתרבויות, עד זמננו, קול שאמור להיות גרעין הדברים, ועד שהוא מגיע אלינו, הוא מוחלש; הוא דפיקות על דלת. כי השירה כומסת את עצמה בתוך עצמה, ואנחנו מקשיבים לקולות על הדלת שאחריה השירה סגורה. פרוזה היא בכלל דבר אחר: ניסיון למצוא את הדרך בין עצמך ובין המובנים של הדברים. החיים הם סיפור מורכב. מעבר לילדות השסועה, מתברר שהחיים ממשיכים הלאה. אז לאן הם נמשכים? באיזו דרך הם הולכים? באיזו דרך הולך העולם? מה הסיפור של העולם בך? שלך בעולם? אני לא יודעת אם ספרים הם דרך למצוא את הדרך בעולם כאוטי. בשביל להחזיר קרחונים לקיפאונם, צריך משהו חזק יותר מזה".

 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus