נקודת מפגש

קשה לומר מה עושה תחריט פתאום בספר, ובמיוחד בספר שירה. יש במעשה הזה בבחינת תעתוע כפול. לקרוא שיר, שהוא דימוי, ואז לראות דימוי שהוא השיר. עינת יקיר על ספרם שלהמשוררת אגי משעול והאמן יאן ראוכוורגר

 שני ברושים וירח עקום, חצי סהר, חיוך, פוגשים אותך בכניסה. הקובץ "חי צומח", כפול השם, מרמז על כפילות הפנים של הספר הזה: המשוררת אגי משעול מכאן והאמן יאן ראוכוורגר מכאן. החי והצומח "מתלבשים" על שני היוצרים הללו, ומתחלפים ביניהם ללא הכרה. פתאום מובנים גם שני הברושים. והירח הצר, חצי הסהר, החיוך, הוא אולי מקום המפגש שלהם, תאורת החיבור המאחה, כי אלו דברים שבכוחו של ירח לעשות. מעטים הספרים שמפגישים אמנות אחת באמנות אחרת, ומבקשים ליילד יחד לשון חדשה.

 

קשה לומר מה עושה תחריט פתאום בספר, ובמיוחד בספר שירה. יש במעשה הזה בבחינת תעתוע כפול. לקרוא שיר, שהוא דימוי, ואז לראות דימוי – תחריט במקרה הזה – שהוא השיר. ההיפוך מתרחש לנגד העיניים כתבנית מוכפלת. הצבתם יחד ברגעים מסוימים בספר הזה, בסמיכות, היא כמו מימושן של שתי עיניים ממש. אי אפשר לעזוב את השיר במילתו האחרונה, משום שזהו רגע לידתו של דימוי הפותח מחדש את השיר, כעין שנייה.


העין הרגישה רואה רבדי קיום של יצור חי, שאין לו עדיין. הכלבלב

 

הכלבלב

הכלבלב הקטן
ממהר עוד ונחוש.
הוא שם מבטחו בכיוון אבל המרחק
הוא זה שיבגוד בו.
עדיין אין הוא מבין כי ננטש,
לכן כה בטוחים צעדיו
ויש בהם אמון.
אפילו עליצות יש
בדילוגיו:
אולי משתעשע עימו זה
שהורידו בצידי הדרך
ולחץ חזק על דוושת הגז.

 

העין מדובבת מצוקה, כזו שלא קיימת עדיין אצל מושאה – הכלבלב. העין הרגישה רואה רבדי קיום של יצור חי, שאין לו עדיין. כי הוא: בחָסר הוא מלא, ובמלא – חָסר. זוהי נחמת הבורים, התמימים מדעת, הטיפשים – נחמת הכלבלב. אבל הדוברת יודעת כי עוד מעט לשון של דילוג ועליצות ושעשוע תוּמר בלשון נטישה ובגידה ולחיצה על דוושת הגז. בצומת הזה של ההמרה היא עומדת, במרחק המכאיב שהכלבלב עוד לא גמא.

 

אלא שיאן ראוכוורגר בוחר לעצב את השיר ברגע אחר לגמרי – ברגע שבו ההיוודעות הטראגית נפלה כבר על הכלבלב. עם שירה של אגי משעול מתנודד בטלטלה בין דילוג לבגידה, התחריט של ראוכוורגר הוא צלילה אל תהום נשמתו הדרוסה של הכלבלב, שבאחת הפך בזה לכלב. זו בגרותו. עדיין יש בו תום, אך לא תמימות. הכלב הזה מביט בנו ברגע הנטישה. במובן מסוים, ראוכוורגר בחר בדוברת. ובמובן הזה – לא הכלב הוא שמביט בנו יותר, אלא אגי משעול עצמה.

 

האפשרות הזו, של מבט חזותי של המשורר, אל תוך עיניך, היא אפשרות לא-קיימת ממש בשירה; ההצצה אל תוך עיניו של משורר היא הדבר המדומיין שאנחנו עושים בין השאר כשאנו קוראים. פתאום נפערת כאן הזדמנות ראשונה-שנייה, חוזרת ונשנית, להביט מבט ראשון-שני בעיני המשורר. זה כמובן מבעד לעיני האמן הרואה אותה (שוב דימוי – לעולם לא העיניים עצמן), ועדיין.

 

והמבט מוכפל בחזקה. משום שהכלב הזה, ברגע הזה, הוא לא רק תחריט לשיר  – אלא תחריט למבט החוזר ונשנה של שניים – אמן ומשוררת במקרה הזה – בטבע העצמי, כחי, כצומח. הכלבלב הזה המביט החוצה מבעד לדף, מביט גם לצדדים, אל התנים ועץ הזית והיונים מימין, ואל התרנגולות, והסוס, והציפור הכחולה והנשר והקוקייה משמאל. בד בבד, אי אפשר גם שלא לראות בו, המצוי תחת מעין ספסל-קווי, המשכו של החתול המתהווה, השחור-לבן, המופיע בתחריטים הראשונים תחת כיסא-חסר. קווי הכלב, האווריריים עדיין, מצטברים פתאום בצפיפות בתחריט הבא לחזיר בר, ואחר כך נמרחים ומתעבים לעץ בגוון ספיה, והנה הגוון נשמר בתחריט הבא של ציפור שקוויה פתאום אווריריים שוב, וחוזר חלילה. תנועת הריק-מלא היא נרטיב לירי של משעול, ונרטיב אמנותי של ראוכוורגר, והיא הנרטיב היצירתי קרוע-העיניים של שניהם בספר הזה.

 

יש איזה ממד, דומם, שלא נאמר כאן, תרתי משמע (שכן זהו המשכו הטבעי של ה"חי, צומח”), אך בדממתו הוא מפעיל רגשות כאובים של בושה של בדידות של צל חומק של חיות מתות שמומרות בחיות אחרות. אגי משעול בוחרת להצמיד את האוזן הפנימית אל הגוף החי ולדווח על המלאות שנותרה. ראוכוורגר עוסק דווקא בחלל שנותר.

 

שירת הכלבלב היא שירת החי והצומח המקיף לאט את כל המעשה הזה. ולא מקרי שהוא מסתיים בשירת הקוקייה. משום שהזיקה בינה לבין מעשה האמנות ברורה לגמרי, גם במישור הסימבולי, במיוחד במעשה השירה.

 

עכשיו מוגפות דלתותיה.
איננו יודעים אם החלידה
או מתה.
מפעם לפעם רק קוּ אחד עמום
נשמע
אבל איננו בטוחים אם
מקרבנו הוא עולה
או מתוכה

 

נכון לסיים את הספר בלשון רבים, לדבר בלשון רבים. כי הרבים רבים. הם אגי משעול/ים, ויאן ראוכוורגר/ים, ואגי ויאן. והם גם אנחנו.

עוד בבית אבי חי