נוט אין זה פרונט אוף זה ילדים

04.09.11

העימות בין דתיים לחרדים בבית שמש ייפתר, והכל יחזור למסלולו. פרט לדבר אחד: הטראומה של התלמידות, שנאלצו ללכת לבית הספר מלוות בשוטרים

 

 
צילומים: פלאש 90

לפני כמה שנים, כשהייתי צעיר לפני גיוס המחפש להרוויח כמה שקלים בחודשי הקיץ, התגלגלתי לעבודה של מכירת שירות רפואי מסוים. סיפור הצלחה שיווקי גדול לא הייתי, אבל הנוכחות הדתית שלי היתה לא שגרתית בחברה החילונית, וכך יצא שאפילו מנכ"ל החברה החליט לספר לי על טיב הקשר שלו לדת.

אותו מנכ"ל התגורר בנערותו לא רחוק מבית הוריי, ואת חגיגת בר המצווה שלו חגג בבית הכנסת השכונתי. לאחר חודשים של הכנה מדוקדקת בקריאת ההפטרה וברכות העלייה לתורה, הגיע היום המיוחל. בבוקרה של שבת קיצית במיוחד התעוררה משפחתו מוקדם מהרגיל, ובמקום להיכנס לאוטו ולנסוע לים כמדי שבת, שמו את פעמיהם לבית הכנסת.

באותו זמן עבדו בבית הכנסת הזה שני גבאים, שהתנהגו כמו שני חתולי רחוב והתקוטטו כל הזמן. גם באותה שבת הקפידו שני האדונים הנכבדים לא לחרוג ממנהגם, וכמעט בכל רגע נתון היה להם על מה לריב: מי ייגש לשמש חזן, מי יגיד דבר תורה, מתי יזרקו את הסוכריות ובאיזה קצב תתנהל התפילה.

כל מי שפוקד את בית הכנסת בשבת מכיר את הלחץ שמלווה את חלוקת הכיבודים בעת קריאת התורה. לעתים המשימה קשה יותר מהרכבת שביעיית מומלצים בפריימריז של מפלגה גדולה לפני הבחירות לכנסת. ואכן, הגבאים לא איכזבו, ובשעה שחתן בר המצווה החילוני מאוד עמד ליד הספר הקדוש וניסה להיזכר אם המלה הבאה צריכה להיקרא עם "מהפך פשטא" או שמא ב"תלישה גדולה", החליטו כץ וקרסו של בית הכנסת ללבן באידיש עסיסית את רגשותיהם זה כלפי זה. "באותו רגע", סיפר לי הבוס, "אבי תפס בידי ואמר לי: 'הולכים הביתה. שהם ימשיכו לריב בלעדינו'. זו גם היתה הפעם האחרונה שביקרתי בבית הכנסת".  

כיפת ברזל רוחנית

בימים האחרונים נחשף שוב הציבור למתח שמלווה את תפקודם של מוסדות חינוך דתיים וחרדים. הפעם עולה לכותרות בית שמש, מבנה המריבה הוא בית הספר לבנות, והנצים הם מצד אחד עמותה של הציבור הדתי-לאומי, שהחליטה בטוב טעם להקים בית ספר לבנות במבנה הסמוך לשכונות החרדיות של העיר, ומצד שני חרדים קנאים שהחליטו שעל גופתם ילמדו יותר ממאה בנות במבנה הנמצא מול חלונות בתיהם.

אני משער כי בסופו של דבר יימצא פתרון לבעיה הנקודתית של מבנה בית הספר בבית שמש. סביר להניח שאחד הצדדים יוותר מעט, ותסמכו על הקופה הרושמת של העירייה שתדאג לפצות אותו בסבב הבא של חלוקת מבני הציבור. סביר להניח שבעוד חודשיים לא נזכור את קיומה של עמותת "שעלי תורה", או שאי פעם היתה כאן קבוצה של חרדים שהתיימרה לסגור את המרחב האווירי של ד' אלפי אמותיהם - ממש כיפת ברזל רוחנית שמיירטת גראדים מרושעים.

אבל דבר אחד יישאר: הזיכרון של הילדות. הזיכרון שצבע את היום הראשון לבית הספר באיומים, קללות, גידופים ושוטרים. בעיניי, הזיכרון הזה חמור הרבה יותר מהשאלה העקרונית, שמא החרדים עוברים את הגבול בדרישותיהם, או שהדתיים-לאומים מגלים אפס התחשבות בנימי נפשו של האחר.

מי יודע מי מהן תישא עמה טראומה מודחקת, שאולי תוריד לטמיון את הערכים שירביצו בה ביותר מעשור של לימודים. פתגם עממי, המיוחס למחנך הדגול יאנוש קורצ'אק, גורס כי "הדואג לשנה זורע חיטה, הדואג לשנים נוטע עצים, הדואג לדורות מחנך ילדים". מספיקים שני גבאים או מבנה מריבה אחד כדי להרוס את הכל.

מוני אנדר 

עוד בבית אבי חי